ווידויים מהתחתית

אהבה בפרדס, בריחות פריחת הלימון.

להתבסם מהניחוח המסמא, לתת לו לסחוף ולהשתלט על כל חוש אחר, לתת לו למלא ולמלא כל מקום ריק.

If one must drown, let it be in a river of love

כל כך חשבתי על זה, שבקושי נרדמתי. הייתי מוכרחה לחזור שוב לנהר.

אבל אחרי, הרגע הזה שתגיד לי: "בואי, תצמדי אלי. אני צריך אותך קרובה עוד. את כל כך יפה ככה, והלב שלי מלא בך עכשיו."

חתיכת פנטזיה.

זה לא יקרה כבר.

לא מפתיע שאני מקולפת מהגנות המרחב הלימינלי שלי באוטו, כל פעם בדרך לעבודה.

המוזיקה מתנגנת ברקע, והמחשבות בורחות לכל התקוות שאבדו והתנפצו, ולכל השיחות וכל הרעיונות, לכל הקסמים שהילכו והלכו, על הבריאה במילה, על הייאוש שכמשקולת על רגליי הרוצות ללכת, לרקוד, לדלג.

על האיחזות בחיים, ועל הריקוד האינסופי, ועל העייפות המצמיתה.

ואז מגיעה לחלק הזה בכביש שמזכיר לי שגהינום הוא אנשים אחרים.

אין הרבה דברים שמעליבים אותי יותר מאי-ויכוח. אי-הסכמה היא סבבה, גם היעדר וכחנות לשם וכחנות זה נדרש.

אבל מה הקטע של להיאלם וזהו? מה ההיגיון בטיפול בשתיקה והשתקה? מה יוצא מזה? זה פשוט משמיד כל פתח תקשורת.

בחיי, גם להתנצל אני יודעת כשאני טועה (למרות שזה לא קורה לעיתים קרובות).

כי מה הטעם בלהיות ערה?

הנסיכה פשוט תבחין בהם במסיבה, ותחפש אותם בכל הממלכה כדי לשלוף אותם מהיומיום המייסר שלהם?

ויותר ברצינות, האם יש גברים שרואים פנטזיה של "עלם במצוקה" כמשהו מושך? חולמים על "גיבורה" שתחלץ אותם?

שואלת בשביל חברה.

הבדידות היא גל עצום ששוטף אותי ללא רחמים.

אפשר לטבוע ככה.

מתברר שגם בשנ"צ קצר אפשר להעלות חלומות מורכבים, כששער החלומות פתוח (והוא פתוח, כי אני לא מפסיקה לחלום, לילה אחרי לילה).

נתלשתי מהחלום כעלה אחרון של סתיו. בחוץ הכל יותר מידי. חם מידי בשמש הגלויה, קר מידי בצל, ריח פריחת הלימון משכר, דשא קצוץ, האור בוהק מידי, הכל ירוק מידי, צהוב מידי. הרגליים כבדות מידי, התנועה איטית מידי, ויש למהר הרבה. איסוף ילדים מהגן זה לא עניין פעוט. ברקע, מרמקול נעלם-

"את מדברת עם הים, אני לא מדבר אלי כלום, הבל הבלים הכל הבל, חוץ מכדורגל..."

וזה השיר מהחלום שלי, זה שממנו בדיוק התעוררתי. אולי קודם חלמתי והשיר שאני שומעת כעת הוא לא אותו שיר, רק משהו דומה. אולי קודם היה השיר הזה, ובשינה שמעתי בבירור והוא חדר לחלומי, ואולי בצירוף קוסמי מדהים, נמזגה המציאות בחלום, וקודם היתה מנגינה בחלום, ובסוף היתה במציאות שכרעה תחת עוצמת החלימה. התיישרה המציאות בזאת.

בהתחלה הייתי בכינרת, בתוך המים. היה יום נעים וחמים והיו אנשים רבים, מים רגועים, אבל אז דיברנו על נערה בשם סומרי, או סונדרי, שנעלמה בדיוק כאן, בחוף הזה, והמשפחה שלה עוד מחפשת אותה. הם טענו שמשהו על טבעי חטף אותה, שיש התערבות של איזה כוח מרושע. היא נעלמה בתוך צינור בטון גדול, סוג של גשר או מעבר של זרימת נחלים לכינרת (שלא קיים במציאות), נכנסה מצד אחד ולא יצאה מהצד השני. נמצאו פרטי לבוש שלה, וכולם חושבים שמישהו חטף ורצח אותה, אבל המשפחה חושבת שזו הכינרת, שיש במים כוח מרושע שדחף אותה לשם.

אני מדברת עם אחותה של סונדרי, ואת המים מתחילים להתרגש, והגלים מתחילים לעלות וזה נראה כמעט מכוון, כאילו יש כוח שמניע אותם לדחוק דווקא אותי ששואלת שאלות אל סלעי הבזלת.

אני מצליחה לטפס, ועולה על איזו רפסודה, ועל איזו פלטפורמה, ויש שם בדיוק אירוע של המשפחה המורחבת. דודה שלי ובתה לבושות בשמלות ערב, וזה מוביל לאולם אירועים של בית מלון מפואר. הם מבקשים שאשאר לתמונות, ושתכף מתחיל הטקס וארוחת הערב, אבל אני עוד רטובה מהמים ומרגישה לא בנוח עם כל האנשים הלבושים.

אני מוצאת רגע קצר שאני לבד וקופצת בחזרה למים, ששוב מנסים להטביע אותי בגלים גבוהים שמגיעים מכיוונים בלתי צפויים. אני מדברת עם הים, ושואלת אותו למה הוא הטביע את סונדרי, אני דורשת תשובות, אבל הוא חצוף ופרוע ולא עונה אלא מנסה להיפטר ממני. אני מתעקשת ואומרת לו שלא אוותר. הוא חושב ברגשות, לא במילים, והוא כועס וחצוף וגס רוח. אני אומרת לו את זה והוא מתעצבן יותר.

לפתע חבר שלי מופיע (אין לי חבר), והוא בחור צעיר ושחום, סטודנט רציני וחמור סבר לרפואה. הוא שוחה לידי, והוא קצר רוח, שואל אותי למה אני עוד במים כשיש טקס? אני נעשית ביישנית לידו, מתנצלת על השטות הזו של לדבר עם המים. הוא אומר לי לבוא ולעלות למעלה, לצאת מהמים, ואני באה אחריו כשאני אומרת למים בשקט שזה לא נגמר ושאני אגלה.

"עם מי את מדברת?" הוא שאל בעצבנות של עייפות כשאנחנו למעלה.

"עם הים." מלמלתי בבושה, יודעת שזו האמת ועדיין מרגישה מטופשת.

"סתמי את הפה שלך." הוא אמר לי, לא בלי חביבות (עם חיוך שמסתתר לו ממש בקצוות הפה), בעוד אני מלטפת את לסתו לאורכה.

"אבל וואו איזה פה יש לך." הוסיף בחיוך מתפרץ.

התעוררתי.