ווידויים מהתחתית

זו תקופה טובה להתחלות חדשות

בפרטי,

למי שמבין.

פוסט זה ימחק עד חצות.

בחלום הזה היתה לי איזו משימה שביצעתי עם קבוצה של אנשים. היה צריך להוביל במין מבוך או מסלול מכשולים, ובסוף הקבוצות שסיימו את המסלול קיבלו פרסים.

ואז המסלול נשמט, ומצאנו את עצמנו הקבוצה ואני בחללית ענקית, מושבת ענק של חייזרים מכל הגלקסיה בערך. היו שם סוגים שונים. מנהיגי המקום בירכו אותנו שהצלחנו, אבל אמרו שזה רק היה ניסוי בשבילם לראות האם אנחנו מתאימים להיות חלק מהם. להיות חלק מהם אומר לבצע עבורם משימות, כמו למשל להשמיד כמה צאצאים של זני חייזרים פולשניים, סוג של טרמיטים חייזריים אבל מפלנטות שונות. אמרו לנו שהכי טוב להשמיד אותם מיד כשהם נולדים או בוקעים, ושיחררו לנו לחלל גדול מאות צאצאים של חייזרים שונים, הפקידו בידינו כלי נשק ואמרו לנו להשמיד. הסברתי לקבוצה שלי מכדור הארץ שאנחנו חייבים לעשות את זה, אחרת יפגעו בנו (מה שהיה נכון), וניסיתי להראות להם שהם בכלל לא נראים כמו ילדים, כל אותם חייזרים (מה שגם היה נכון). התחלנו לירות בכל מיני יצורי זוועות, שבינתיים נלחמו בינם לבין עצמם.

זה ברקע-

אני לא זוכרת את החלום, רק את אווירת המלחמה שבתוכו, בבהילות. 

מה שכן, התעוררתי לרגע וכתבתי-

על הכל דיברה התורה, אף על ההנאות הקטנות, והזמן הלבין את הכיף בתוכה.

אולי אני צריכה להתמקד קצת יותר בכיף וקצת פחות במשמעות. לתת לעצמי להנות מדברים.

לפחות עד התגובה האיראנית 🤷

נ.ב. ותודה למדריך בחלום שהראה לי איך לצאת מהבונקר להסביר לי שהפיצוצים שאני שומעת בירושלים הם בעצם הדים מלבנון.

אני לא מרגישה טוב וירוס כנראה, ישנה הרבה יותר מידי. אז חלמתי:

הייתי צריכה להיות כמה ימים עם משפחה, לא המשפחה שלי. סוג של. זה כאילו ברחתי ממשהו, אבל לא הייתי בסכנה ממשית, פשוט לא יכולתי להיות בבית שלי אז במקום זה הייתי בבית של קרובת משפחה רחוקה. היא היתה סוג של בת דודה שלי מדרגה שלישית או רביעית, והיא היתה עסוקה בבית שלה, בילדים שלה, בבעלה. היתה לי הרגשה שהיא אישה מוכה, שבעלה לא מרשה לה לדבר בכלל כשהוא בבית, והיא רק לוחשת ומנקה אחריו. היא אומרת שהוא עובד קשה, לכן מגיע לו שיהיה לו בית שקט.

רוב הזמן הייתי בכלל בחוץ, בדרכים לעבודה וחזרה, ובסרטון קצר בנסיעה באוטובוס ראיתי ריאיון עם בחורה צעירה יפהפייה, שנבחרה להיות שחקנית באיזה סרט הוליוודי נחשב. בריאיון היא מספרת על המקורות המשפחתיים שלה, ואני חושבת שיכולתי להיות כמוה אם הייתי שחקנית/יפה/צעירה.

הגעתי לבית שאני מתארחת בו ודיברתי עם האמא של אותה בת דודה, וניסינו להבין איך אנחנו בעצם קרובות משפחה, והתחלנו לדבר על אנשים ששתינו מכירות, והיא היא סיפרה שכולנו משבט של מלכי העכברים, כי בתקופה הצארית היו גונבים ילדים מרוקאים (!) והם קראו לעצמם מלכי העכברים בגלל האובססיה של הצאר עם עכברים והחלילן מהמלין.

ואז היא שאלה אותי על העבודה שלי, ושאלה למה בתקופה האחרונה יש לנו המון קטעים עם עכברים בעבודה, וזה היה נכון, וכאילו זכרתי את זה מחלום אחר בתוך החלום, שנדרשנו לעבוד סביב עכברים, עם עכברים וכו' (למרות שבמציאות לעבודה שלי יש אפס קשר לעכברים ובעלי חיים בכלליות)

בקיצור, חלומות של מחלה. מותר. גם חלמתי שהגעתי לדיסנילנד עם קבוצה של ילדים, וזה לא היה הדיסנילנד האמיתי, אז היינו צריכים לקחת רכבת לדיסנילנד האמיתי שהיה דיי מעפן גם הוא.

או שזה כל מה שאני מסוגלת לראות באחרים כרגע?

מאיפה העייפות הספציפית הזו?

להתעורר עם חרק בתוך האוזן ולא להיות מסוגלת להוציא אותו 20 שניות.

כן? להיעלם מפה? לרדת מתחת לרדאר? למחוק את כל האפליקציות? לסגור את החשבון אימייל המשני?

כן?

לנתק את עצמי מכאן? להתכנס? להסתגר?

זה ישנה משהו למישהו? זה ישנה משהו לי?

כל כמה חודשים אותו סיפור, ועדיין אני כאן.

אף אחד לא מתח אותי :/

מה זה האחד באפריל הזה?

לפני שני עידנים הייתי בחוג קרמיקה. ימי השישי שלי היו מלאים בריח חימר רטוב, בסדנה החשוכה למחצה, עם המורה סברינה. היא אהבה אותי, נדמה לי, עם השפה הכמעט טובה שלה. היא העריכה את היצירתיות. קשה לדעת כשאתה ילד האם מבוגרים אוהבים אותך או שהם ממש טובים בלזייף חיבה לילדים כי הפרנסה שלהם תלויה בכך.

אני וסברינה חלקנו יום הולדת. רציתי להיות קצת כמוה כשאגדל. אישה חכמה, נעימה, עם עורה הצחוק ושיערה השחור. רציתי גם אני להיות יוצרת למחייתי, גם אם זה אומר לחלוק חלל עם ילדים שלא שלי.

סברינה אמרה לי שלמזל שלנו יש תכונה להתבגר הפוך. אנחנו נולדות מבוגרות, הולכות ונעשות צעירות בנפשנו.

לי זה הרגיש כמו שטות גמורה, כמו כל שאר ענייני ההורוסקופ. תמיד הייתי ותמיד אהיה בוגרת לגילי. אמא אומרת שנולדתי עם מבט של בת ארבעים שראתה כבר את החיים. היא בעצמה היתה בת ארבעים כשהתחילה לומר לי זאת.

זה הרגיש לי כמו קללה, לאבד את הבגרות שלי, את עומק המחשבה, את מה שעושה אותי ייחודית, כדי להפוך לאווילה, ילדותית, עקשנית ורדודה. עולצת שלא לצורך נשמעה לי כמו הירידה הגדולה ביותר על האופי הרציני. והקללה...

הקללה מתגשמת. הנה אני כאן, שני עידנים אחרי, ואני רוצה לחבק את החיים כמו ילדה, אני מלאת פליאה, אופטימיות, רצון לחוות ולטעום ולצאת ההרפתקאות. זין על האדמה היציבה. היציבות היא הנפש הגמישה, המסוגלת להתמודד עם הדברים שהרוח מעיפה עליה.

לחלום. לחלום זה ילדי, אולי אפילו ילדותי, אבל זה מה שאני רוצה. לחלום זה מה שאני עושה. בלי לחלום, איפה היצירה שלי? איפה ה-אני מסוגלת ליותר?

ואני מסוגלת ליותר. זה לא שיא הפוטנציאל שלי. גם מגיע לי יותר.

להתבגר הפוך זו קללה מוזרה.