ווידויים מהתחתית

 החיים קצרים מכדי לחכות חודשים ושנים כדי לנשק את הבחורה הזו שאתה רוצה.

הן לא יהיו יכולות לראות אותך עוד.

לפעמים אני מרגישה שיש פה בכלוב מקום של השחתה. השחתה מוסרית, ערכית, השחתה של המיניות, השחתה של חברות ועושר.

ולא טמנתי ידי בצלחת. לפעמים אני מרגישה משחיתה של נפשות.

פוסט זה ימחק בעוד 3... 2... 1...

זה התחיל הרבה לפני הכלב על הכביש, אבל אני אתחיל דווקא ממנו.

נסענו בחזרה מיום נעים למדי, טיול ברכבל, תצפית יפהפיה על נוף המפרץ, ארוחת צהריים נעימה. הכל היה נעים, ואז בדרך חזור היה שם משהו מתנפנף בפראות על הכביש המהיר, משהו בלונדי-זהוב. רק כשהתקרבנו מספיק יכולתי לראות את הכלב המחובר לזנב המכשכש. כל כך סוריאליסטי, הכלב החי-מת הזה, הכלב הנאבק על חייו האבודים, הכשכוש שמסמל שמחה ששמורה רק לכלבים הוא פאניקה וכאב כעת. דווקא זה יותר מהכל ננעץ לי במוח כמו מאקדח מסמרים. שנאבק לחיות ולא יודע שהוא כבר מת. 

כבר מזמן אמרתי לעצמי להספיק להשוות את עצמי לכל דבר שאני רואה (אני לא פרח בוגונוויליה), אבל איך אני יכולה שלא להשוות את עצמי לזה? גם אני באמצע הדרך, גם אני חיה-מתה, גם אני מלאת-תקווה ונאבקת למרות שבסוף ידוע מראש.

אני מנסה את הדואליות בכל המידות. כל החצי שנה הזו, שאני בין בתים ובין תקווה לייאוש, בין חיים חדשים לבין חזרה אחורה ועמידה במקום. גם עכשיו אני בין דירות, עוד לא בטוחה איפה המקום שלי חודש הבא, או עוד חודשיים. גם עכשיו אני בין עבודות, ואמנם אני עובדת אבל כבר רואה את הסוף. 

הקינון, גם הוא. הרצון לבית משלי, קבוע, קניית עציצים וטיפוח החלל, צביעת הקירות, תליית התמונות, אבל גם הדחף לנדוד, הידיעה שעוד רגע לא אגור במקום הזה, אז בשביל מה לקנות סט סירים דווקא עכשיו?

בין להיות מונוגמית כמו שאני רוצה להיות פוליאמורית כמו שאני מרגישה שאני חייבת להיות כדי לשרוד.

בין לזכור בשמחה את העבר, לבין עצב שלא ניתן להכילו על האובדן. בטח בתקופה הזו של הזיכרון. חג הזיכרון, היא קוראת לזה. כי את חייהם של מי שאהבנו יש לחגוג, אבל איך אפשר לחגוג ככה עם כל הדמעות?

בין החיוך שאני שמה על הפנים בעבודה ומול המשפחה והחברים, לבין הבכי באוטו.

בין הלאכול בריא ולהתאמן לבין לא לקום מהמיטה יומיים ולאכול רק את מה שנמצא סביבי באותו רגע.

בין הנקי מלוכלך (המלוכלך מנצח)

בין ההסתגרות לפתיחות

בין המיניות לחידלון המוחלט

והיו דברים שתמיד היו דואליים- להיות חכמה בתחומים מסויימים, וכל כך טיפשה באחרים. להיות רכה וחמה ומכילה, ומצד שני, כמו מתג, להיות קרה וקשה וחסרת-סבלנות.

והנורא מכל הוא לא לדעת עליו. הוא החי-מת שלי. השתיקה דורשת שאחיה בשני ערוצים מקבילים וסותרים.

באחד, הכל היה שקרים. הוא לא חולה, הוא פשוט שקרן ממש טוב והוא רק רצה להיפרד ולהמשיך עם חייו ולא מצא דרך שלא תוציא אותו מגעיל, וככזה שמשמיד חיים של אחרים בלי חשבון. סיפר איזה שקר על איזו מחלה רק כדי להשתחרר מכבלי המוסריות, כדי לחזור לחיק אחרת.

בשני, הכל היה אמת. הוא חולה, ובאמת הייתי האחת שהוא לא קיבל איתה מספיק זמן בעולם הזה. הוא באמת נקרע בין אהבה לבין הצורך לתת עוד מעצמו לבית בחזרה, כי לא יהיה מסוגל לתת עוד. נקרע בין האהבה, לצרוך לגונן עלי מהכאב של לראות אותו גוסס ומת.

אני לא יודעת איזו דרך גרועה יותר, אבל אני חיה את שתיהן כל העת. זו נכונה, וגם זו. דרכה של האגנוסטיקנית האמיתית. הכל נכון עד שיוכל אחרת.

אבל אי-הידיעה... אני כמו כלב על הכביש, מנופפת בזנב, מתה ועדיין לא יודעת את זה. כואבת ונאבקת לשרוד.

אוף. איזה בוקר קשה.

קמתי רגישה במיוחד. אני לא מוכנה להתחיל את היום.

פתאום הכל תקוע כמו האפליקציה הזו שמאחרת בציור האותיות, ומאחרת לתקן ולהציע שינויים למילים מוקלדות. פתאום כל הקטעים האלו שרציתי להוסיף לזר הענקי של המחשבות שלי, או החוטים האלו בצבעים החדשים שרציתי להוסיף לאריג המחשבתי שלי, כמו תקועים בגרון. זה כמו בכע, שלא יוצא והדמעות שאינן מתגלגלות במורד לחי וטעמן לא נטעם, מלוח וחמים.

כל כך הרבה מילים שעומדות מסודרות בתור ומחכות להיפלט בצורה מסודרת, אלא שהן דחוסות בקרון הבקר וכבר קשה להן לנשום שם ועוד רגע ירקיבו וזה וודאי יהיה סוף הסיפור, סוף הדיבור.

פתאום עולה לי תמונה של המילים כמו דגיגונים, נדחסים ברשת הסוגרת עליהם, מתנועעים בפראות, הולמים ודוחפים ומפרפרים. עומדים, בשמש, מחכים למוות או לחופש.

בקיצור,

אין לי מילים.

נ.ב. תזכירו לי לכתוב על הסעודה האחרונה, ועל חג הזיכרון.

ופחות תגובתית, או פחות מופיעה... זה כנראה בגלל שחזרתי לעבודה אחרי פסח ואני צריכה להשלים עם זה שאין לי את מיומנויות השינה של בת 22 (כלומר ארבע שעות על כל עשרים וארבע).

וגם אולי תכף יבואו הקטעים האלו של טרום מחזור.

עוד אני מוסיפה משהו ששיעשע אותי לגבי גינות-

הריאלי:

בזיליקום

פטרוזיליה

כוסברה

מנטה

נענע

טימין

אורגנו

קמומיל

לבנדר

מרווה

לואיזה לימונית 

רוזמרין

שום

בצל ירוק

החלומי:

פיטנגו

עגבניות שרי

דובדבן

אוכמניות

פטל

לימון

חזון הישוב החקלאי:

חסה 

כרובית

ברוקולי

דלעת יפנית

דובדבן

תות עץ

פקאן

שסק

פסיפלורה

טוב, זה לא עסק. כבר שנים אני נאבקת, אתם לא חושבים שהגיע הזמן להושיט יד? או עיניים? באמת, אתם לא לוקחים מספיק אחריות על ההחלטות שלי.

אז ככה, אל תתביישו, אם אתם שולט/ת, נשלט/ת, אחר/ת, ואם יש לכם זיקה כלשהי לכתיבה, ואם יש לכם זמן פנוי ודימיון עודף, ואולי קצת סדיזם/מזוכיזם, אני קוראת לכם! יותר נכון, לך. האחד שלי, האחת שלי.

החלק הבא מיועד לאנשים שמחזיקים קצר את השוט, ולא מפחדים מהפחד:

מחפשת שולט/ת כתיבה.

* מישהו שישב לי על הוריד הנצחי, שיזכיר לי לכתוב כמו ששולטים אוהבים להזכיר לנשלטות לשתות.

* שיפנק אותי בסטייקים של שולטים כשאני משלימה פרק/סיפור. ו-וויסקי, כי חייבים סמל סטטוס.

* מישהו שיעניש אותי במניעת עוגות גבינה (מניעת עוגות שוקולד היא גבול קשיח), מניעת אורגזמות עצמיות ומניעת יציאה מהבית למטרות עבודה.

* מישהו שיאתגר אותי בסשן מול מוציאים לאור שלא הכרתי קודם, כן, כמה על אחת.

מבטיחה להיות נשלטת הכתיבה הכי פורה (והיחידה) בעולם.

החלק הבא מיועד לאנשים שאוהבים להקדיש את זמנם, לדקדק ולהקפיד כמו שרק הם יודעים, עבור האל/ה שלהם:

מה שאני צריכה זה נשלט כתיבה.

דרישות התפקיד:

* להעריץ כל מה שאני כותבת.

* להקדיש שעה ביום ל"כתיבה ישירה" (אני כותבת, אתה קורא ומגיב בזמן אמת).

 * הערצה לנושאים של מד"ב/פנטזיה/פילוסופיות קיצון

* שמירה וארגון פורמט של הטקסט.

* תיקון שגיאות הקלדה.

* עצות לשיפור ויעול אולי ואולי לא יתקבלו.

מבטיחה להפריע לשגרת יומך, לטלטל את עולמך, לחפור לך נפש עד מילת ביטחון.

-----------------------------------------------------------------------------------

פייר, השקעתי. בטח יהיה לי חצי לייק. שום דבר לא טוב מספיק בשבילכם, כלוב. 

שהוספתי לפלייליסט שלי (באדיבות אחד יקר 💜)

הוא מדוייק ברמה שגורמת לי לתהות האם יש יד מכוונת לעולם (רק לתהות, בואו)-

לא אשמתי אם בכית. רק אומרת.

וכל ציוץ ציפורים הוא תרועת קרן הקורעת שערי שמים. כל שמש מפציעה היא אטום מתפוצץ.

כל לילה הוא החיים עצמם, הסיפורים שנרקמים בחשכת אי-הידיעה, ההתרגשות שבנסתר. בא האור שוטף את האמונה מאיתנו, מותיר לנו רק ידע בהיר, ברור.

אני מעדיפה להיות בלילה, באמונה, בתקווה שדברים עוד יכולים להשתנות, שאפשר להוסיף עוד עמודים לסיפור הזה.

(הכותבת לא כתבה היום, והיא מאוכזבת מעצמה ומבזבוז של יממה שלמה)

מוזר כמה מעט השיר הזה מופיע כאן. 

לבזבז את השעות שלך איתי

בסוף גמורים נשכב

אחד בתוך השני

אולי בגלל השורה השנייה בשיר? 🤔(טריגר אובדנות)