ווידויים מהתחתית

פתאום הכל תקוע כמו האפליקציה הזו שמאחרת בציור האותיות, ומאחרת לתקן ולהציע שינויים למילים מוקלדות. פתאום כל הקטעים האלו שרציתי להוסיף לזר הענקי של המחשבות שלי, או החוטים האלו בצבעים החדשים שרציתי להוסיף לאריג המחשבתי שלי, כמו תקועים בגרון. זה כמו בכע, שלא יוצא והדמעות שאינן מתגלגלות במורד לחי וטעמן לא נטעם, מלוח וחמים.

כל כך הרבה מילים שעומדות מסודרות בתור ומחכות להיפלט בצורה מסודרת, אלא שהן דחוסות בקרון הבקר וכבר קשה להן לנשום שם ועוד רגע ירקיבו וזה וודאי יהיה סוף הסיפור, סוף הדיבור.

פתאום עולה לי תמונה של המילים כמו דגיגונים, נדחסים ברשת הסוגרת עליהם, מתנועעים בפראות, הולמים ודוחפים ומפרפרים. עומדים, בשמש, מחכים למוות או לחופש.

בקיצור,

אין לי מילים.

נ.ב. תזכירו לי לכתוב על הסעודה האחרונה, ועל חג הזיכרון.