זה התחיל הרבה לפני הכלב על הכביש, אבל אני אתחיל דווקא ממנו.
נסענו בחזרה מיום נעים למדי, טיול ברכבל, תצפית יפהפיה על נוף המפרץ, ארוחת צהריים נעימה. הכל היה נעים, ואז בדרך חזור היה שם משהו מתנפנף בפראות על הכביש המהיר, משהו בלונדי-זהוב. רק כשהתקרבנו מספיק יכולתי לראות את הכלב המחובר לזנב המכשכש. כל כך סוריאליסטי, הכלב החי-מת הזה, הכלב הנאבק על חייו האבודים, הכשכוש שמסמל שמחה ששמורה רק לכלבים הוא פאניקה וכאב כעת. דווקא זה יותר מהכל ננעץ לי במוח כמו מאקדח מסמרים. שנאבק לחיות ולא יודע שהוא כבר מת.
כבר מזמן אמרתי לעצמי להספיק להשוות את עצמי לכל דבר שאני רואה (אני לא פרח בוגונוויליה), אבל איך אני יכולה שלא להשוות את עצמי לזה? גם אני באמצע הדרך, גם אני חיה-מתה, גם אני מלאת-תקווה ונאבקת למרות שבסוף ידוע מראש.
אני מנסה את הדואליות בכל המידות. כל החצי שנה הזו, שאני בין בתים ובין תקווה לייאוש, בין חיים חדשים לבין חזרה אחורה ועמידה במקום. גם עכשיו אני בין דירות, עוד לא בטוחה איפה המקום שלי חודש הבא, או עוד חודשיים. גם עכשיו אני בין עבודות, ואמנם אני עובדת אבל כבר רואה את הסוף.
הקינון, גם הוא. הרצון לבית משלי, קבוע, קניית עציצים וטיפוח החלל, צביעת הקירות, תליית התמונות, אבל גם הדחף לנדוד, הידיעה שעוד רגע לא אגור במקום הזה, אז בשביל מה לקנות סט סירים דווקא עכשיו?
בין להיות מונוגמית כמו שאני רוצה להיות פוליאמורית כמו שאני מרגישה שאני חייבת להיות כדי לשרוד.
בין לזכור בשמחה את העבר, לבין עצב שלא ניתן להכילו על האובדן. בטח בתקופה הזו של הזיכרון. חג הזיכרון, היא קוראת לזה. כי את חייהם של מי שאהבנו יש לחגוג, אבל איך אפשר לחגוג ככה עם כל הדמעות?
בין החיוך שאני שמה על הפנים בעבודה ומול המשפחה והחברים, לבין הבכי באוטו.
בין הלאכול בריא ולהתאמן לבין לא לקום מהמיטה יומיים ולאכול רק את מה שנמצא סביבי באותו רגע.
בין הנקי מלוכלך (המלוכלך מנצח)
בין ההסתגרות לפתיחות
בין המיניות לחידלון המוחלט
והיו דברים שתמיד היו דואליים- להיות חכמה בתחומים מסויימים, וכל כך טיפשה באחרים. להיות רכה וחמה ומכילה, ומצד שני, כמו מתג, להיות קרה וקשה וחסרת-סבלנות.
והנורא מכל הוא לא לדעת עליו. הוא החי-מת שלי. השתיקה דורשת שאחיה בשני ערוצים מקבילים וסותרים.
באחד, הכל היה שקרים. הוא לא חולה, הוא פשוט שקרן ממש טוב והוא רק רצה להיפרד ולהמשיך עם חייו ולא מצא דרך שלא תוציא אותו מגעיל, וככזה שמשמיד חיים של אחרים בלי חשבון. סיפר איזה שקר על איזו מחלה רק כדי להשתחרר מכבלי המוסריות, כדי לחזור לחיק אחרת.
בשני, הכל היה אמת. הוא חולה, ובאמת הייתי האחת שהוא לא קיבל איתה מספיק זמן בעולם הזה. הוא באמת נקרע בין אהבה לבין הצורך לתת עוד מעצמו לבית בחזרה, כי לא יהיה מסוגל לתת עוד. נקרע בין האהבה, לצרוך לגונן עלי מהכאב של לראות אותו גוסס ומת.
אני לא יודעת איזו דרך גרועה יותר, אבל אני חיה את שתיהן כל העת. זו נכונה, וגם זו. דרכה של האגנוסטיקנית האמיתית. הכל נכון עד שיוכל אחרת.
אבל אי-הידיעה... אני כמו כלב על הכביש, מנופפת בזנב, מתה ועדיין לא יודעת את זה. כואבת ונאבקת לשרוד.
אוף. איזה בוקר קשה.
