לפני שני עידנים הייתי בחוג קרמיקה. ימי השישי שלי היו מלאים בריח חימר רטוב, בסדנה החשוכה למחצה, עם המורה סברינה. היא אהבה אותי, נדמה לי, עם השפה הכמעט טובה שלה. היא העריכה את היצירתיות. קשה לדעת כשאתה ילד האם מבוגרים אוהבים אותך או שהם ממש טובים בלזייף חיבה לילדים כי הפרנסה שלהם תלויה בכך.
אני וסברינה חלקנו יום הולדת. רציתי להיות קצת כמוה כשאגדל. אישה חכמה, נעימה, עם עורה הצחוק ושיערה השחור. רציתי גם אני להיות יוצרת למחייתי, גם אם זה אומר לחלוק חלל עם ילדים שלא שלי.
סברינה אמרה לי שלמזל שלנו יש תכונה להתבגר הפוך. אנחנו נולדות מבוגרות, הולכות ונעשות צעירות בנפשנו.
לי זה הרגיש כמו שטות גמורה, כמו כל שאר ענייני ההורוסקופ. תמיד הייתי ותמיד אהיה בוגרת לגילי. אמא אומרת שנולדתי עם מבט של בת ארבעים שראתה כבר את החיים. היא בעצמה היתה בת ארבעים כשהתחילה לומר לי זאת.
זה הרגיש לי כמו קללה, לאבד את הבגרות שלי, את עומק המחשבה, את מה שעושה אותי ייחודית, כדי להפוך לאווילה, ילדותית, עקשנית ורדודה. עולצת שלא לצורך נשמעה לי כמו הירידה הגדולה ביותר על האופי הרציני. והקללה...
הקללה מתגשמת. הנה אני כאן, שני עידנים אחרי, ואני רוצה לחבק את החיים כמו ילדה, אני מלאת פליאה, אופטימיות, רצון לחוות ולטעום ולצאת ההרפתקאות. זין על האדמה היציבה. היציבות היא הנפש הגמישה, המסוגלת להתמודד עם הדברים שהרוח מעיפה עליה.
לחלום. לחלום זה ילדי, אולי אפילו ילדותי, אבל זה מה שאני רוצה. לחלום זה מה שאני עושה. בלי לחלום, איפה היצירה שלי? איפה ה-אני מסוגלת ליותר?
ואני מסוגלת ליותר. זה לא שיא הפוטנציאל שלי. גם מגיע לי יותר.
להתבגר הפוך זו קללה מוזרה.
