לפני 8 חודשים. 21 במרץ 2024 בשעה 6:45
לא מפתיע שאני מקולפת מהגנות המרחב הלימינלי שלי באוטו, כל פעם בדרך לעבודה.
המוזיקה מתנגנת ברקע, והמחשבות בורחות לכל התקוות שאבדו והתנפצו, ולכל השיחות וכל הרעיונות, לכל הקסמים שהילכו והלכו, על הבריאה במילה, על הייאוש שכמשקולת על רגליי הרוצות ללכת, לרקוד, לדלג.
על האיחזות בחיים, ועל הריקוד האינסופי, ועל העייפות המצמיתה.
ואז מגיעה לחלק הזה בכביש שמזכיר לי שגהינום הוא אנשים אחרים.