ווידויים מהתחתית

לא, באמת. מה הופך אותי לכל כך בלתי?

#עייפה.

מאחר ואין לי מנוי, ואין לי כוונה כרגע לרכוש אחד, לעיתים זה בדיוק מה שימנע ממני להשיג את אותה התמונה הנחשקת. 

אני רואה דברים יפהפיים בעולם. אין לי עם מי לחלוק אותם. אני אפילו לא מתאמצת להשיג את התמונה המושלמת, כי למי אני אראה אותה?

אולי זה החלק העצוב ביותר, עבורי.

הנה מולי כל תפארת העולם, והנה לי עין שרואה, והנה לי לב שמזנק אל הנוף, וזה הכל- לבד. רק לבד.

אם יש משהו טוב שלקחתי מכל התקופה הזו, זה החיסון הזה ללב (לא זה שעושה קורונה, תרגעו). זה שעושה לי תגובה אמיונית כל פעם שמתחיל להיות לי אכפת, ומגן עלי באמצעות אינסטינקט הישרדותי של בריחה.

No point crying over spoiled love

בדרך כלל אני לא כותבת אח מפרסמת שני פוסטים באותו יום, אבל הרגע התעוררתי מאחד החלומות האלו שחייבים לכתוב עליהם. 

זה התחיל מהעבודה, וכרגיל, חלמתי שיש לי איזה כשלים טכניים ואני לא מצליחה לעבוד, ואנשים מחכים לי ואין תקשורת, לא מצליחה להתחבר לעבודה. יש לי בלגן על השולחן, אין לי איפה לשבת, ואני כל הזמן לחוצה מהזמן שעובר ואני לא מצליחה להתחבר. זה לגיטימי, אלו חלומות שיש לי הרבה, כשלים טכניים שמונעים ממני לעשות את העבודה שלי, אבל אז... אז אני עומדת באיזה רחוב מקורה, ויש מעלי קשת כזו של אבן, ופתאום כולנו יודעים שתכף תהיה רעידת אדמה.

האדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליים שלי, ואני מחזיקה את הקיר. זה משעשע, בהתחלה, כי הקרקע מרגישה כמו גל, ואז מגיע הרעש. מחריש אוזניים. אני מחזיקה חזק את הקיר והרעידה חולפת, ומישהו שם אומר לי ללכת לחפש מקום אחר אבל ברור לי שיש אפטר-שוק. אני נדחקת, ופתאום אני על איזו מרפסת ומתחתיי ים שחור. לצידי קירות בתים. הכל שחור וחשוך, אבל אני מסתכלת על הים ויש שם גל עצום, בגובה של הר, טס לכיוון העיר, לכיווני. אני מנסה לברוח בחזרה לעיר אבל יודעת שמאוחר מידי והגל שוטף אותי ומושך אותי למצולות. איכשהו, אני מצליחה להישאר מעל פני המים, מנסה לברוח, אבל יש גל נוסף, צונאמי, עצום כמו הקודם או שזה בעצם הקודם, והוא מתנפץ ומרסק אותי, הגוף שלי מושלך על בניין שחור ורטוב, ואז התעוררתי.

זה ביטוי כל כך הולם את התקופה. זה לא רק שהראש או שהלב שלי עייפים, זה לא רק המחשבות העייפות או הרגשות שלאים, זה עד לשד העצמות.

זו מהות עייפה.

זו מהות שרוצה לנוח בחיק.

להתעטף לתוך עצמה, להתכסות היטב, תנוחה עוברית מומלצת על פי כל המומחים בתחום, ופשוט לקפוא בזמן. אולי שינה מהסוג שהוא כמו מוות לעולם. להתעורר בזמן אחר, בעולם אחר, לחלום מקומות שהדעת לא מעלה.

עוד ביטוי נאה-

Dead to the world

זה מרגיש ככה רוב הזמן, גם בלי לישון.

והנה, עוד יום מתחיל.

וגם הטעם האישי שלי, תכלס.

כמהת-יער חורפית

כמהין חורפית שחורה, הידועה גם בתור הכמהין של פריגור (Perigord), נחשבת לאיכותית, הנדירה והמבוקשת מבין פטריות הכמהין השחורות. הכמהין שלנו גדלות במטעים באדמות הצפוניות והעשירות של רמת הגולן, על שורשיהם של עצי אלון ואגוזי לוז.
לכל פטרייה סיפור משלה, הנובע מסביבת הגידול והגנטיקה שלה. המראה הטבעי והייחודי שלה מופיע במגוון גדלים וצורות, החל מגודל של דובדבן ועד תפוח עץ.
המלאי באתר מתעדכן מדי שבוע בהתאם ליבול במטעים.

טרואר: קרקע בזלתית, בגובה של כ- 1,000 מטר מעל פני הים.
עונת אסיף: דצמבר – מרץ.
צבע: מעטפת חיצונית שחורה וגוף פנימי שחור עם נימים לבנים-חומים.
פרופיל טעמים וארומות: אדמת יער, שוקולד, חמאה, אגוזים, קקאו, ועוד.

https://ilsar.com/product/%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%9B%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94/

קצת עפתי על עצמי. לא נורא.

1. כמהת-יער (חורפית, או שחורה)

2. גמצוצית גינה

3. פרספונה (שוב)

אין פרסים נחשקים, בכל זאת תעזרו.

עד 

לחייו שהיו

במקרה נכנסתי לפרופיל רנדומלי וראיתי שאני חסומה אצל אותו פרופיל. בדרך כלל, החסימה היא הדדית, אז החלטתי שעכשיו אני בודקת איפה אני חסומה, ובשמחה ובששון חוסמת בחזרה. 

אתם תשאלו אותי (כמובן) האם זה לא מיותר לחסום מישהו שאני גם ככה חסומה אצלו? אז לא מיותר. אנשים נוטים פתאום להוריד את כל החסימות ולפנות בפעם ה-80. אני מעדיפה לקחת אחריות שהם לא יכולים, ולעמוד בהחלטה הדרמטית לעולם לא לדבר זה עם זה.

לבכות מסרטון שעושה לי קווץ' בלב. ואני עוד באתי למקום שאמור להיות מצחיק!

https://9gag.com/gag/aVbAwMM