ווידויים מהתחתית

You shall be my heart

You must tick for me

Without you constantly

I wither

לעצמי.

* יום הולדת. גם זה קורה פעם בשנה.

ירוקת ממהרת להתפשט

לאכול בדרכה ולשרוף זכרונות 

כבר כמעט מחתה את חלודת-השלכת

שהוחלפה בבצבוצי פצעי כלניות

מוגלת חרציות וחרדלים

אלו בזים לתוגת החורף

אלו אכזריים ומשאירים

אחריהם פרץ מים עליז

חסרי חמלה הם דברי האביב

אך יש גם קוצים שחורים

מתריסים כלפי כחל-שמים נקי ורענן

אתם לא תשכחו את הכאב

הם צווחים ודוקרים 

הם משתלחים מהרגבים

הם זועקים שהם כאן, ומלבינים

כרוחות רפאים של זמן מדמם

אף אחד לא ישכח פה, שמעתם?

צרחה אחרונה לפני שהם מתפוררים

ומוחלפים בזרם חדש של חיים

בהתחלה רציתי לכתוב פוסט מושקע על הדמיון והשוני בין הגורל של אופיליה לבין זה של ארכנה, למתוח קו המראה איך הענישה במקום מסויים דומה, אבל מאז דברים התערבלו והתערבבו ועכשיו אני כותבת במקום זאת על נושא אחר.

פעם ראשונה שנתקלתי בביטוי "הילד הדחוי" היתה בלימודי הוראה. לא לקח לי המון זמן להבין שאני הייתי בתפקיד הזה במשך זמן לא מבוטל.

הטענה היא שבקבוצות הדינמיקה תמיד תהיה של מישהו "בחוץ", מישהו שנחות יותר מהאחרים. אפילו אם זו תהיה קבוצה של שלושה, אחד יהיה הילד הדחוי.

לא ידעתי לקרוא לזה בשם, ואיך אדע? אני הייתי ילדה אז, חוויתי דחייה חזקה מבני גילי. זה לא כמו הנערה היפהפייה שאומרת שכולם קינאו ביופיה והתפתחותה המוקדמת. ממש לא. אף אחד לא קינא כדי להיות בריון כלפי, זו פשוט היתה דינמיקה קבוצתית. כן, הייתי שונה מהם, אבל לא בכזה הרבה אני חושבת. פשוט היתה לי נטייה לחשוב רחוק יותר ולחלום בהקיץ.

כשעברתי בית ספר ידעתי להימנע מהדינמיקה הזו (בעיקר על ידי הפחדה של אחרים סביבי ואגרסיביות). זה עדיין נשאר, הקטע הזה של לפחד מדחייה. ואני לא מפחדת מדחייה זוגית, כאלו היו לי מספיק ואני יודעת להתמודד היטב עם העלבון של- "את פחות."

לא, מה ששובר אותי זו הדחייה של בני המשפחה שלי, של מקומות עבודה, ושל היצירה/כתיבה שלי. שם אני לוקחת את זה קשה. אם לא אהבת משהו שכתבתי (אבל לא סתם לא התחברתי, אלא ממש ראית בקטע משהו מטופש, מביך), ותגיד שאין לי כישרון ולוותר, זה יפגע בי.

אם בעבודה יגידו שלמרות כל מה שעשיתי והשקעתי אני פשוט לא טובה מספיק (וזה לא סביר, כי אני טובה בעבודה שלי).

אבל הכי נורא בעיני זו דחייה של המשפחה. ניסיתי להציע לאמא שלי ליישר הדורים, והיא פשוט אמרה "לא."

זה לא היה קל להציע לה, נפגעתי בצורה בלתי-רגילה מהצורך שלה להגיד שאני (שלא ביקשתי ממנה דבר במשך כל שנות נעוריי ובגרותי) מנצלת אותה. שאני (שעובדת בשתי עבודות ומגדלת ילדה רוב הזמן לבד) כל היום רק יושבת ואוכלת.

התאמצתי לבלוע את הפגיעה והעלבון, לגשת ולנסות להציע לה לדבר. היא אמרה פשוט לא.

לא אז לא.

אבל god damn it, נמאס לי להיות דחויה. רק איתך הרגשתי לרגע שאני לא תחת ביקורת תמידית על כל דבר באופי הדפוק שלי, ועכשיו גם אתה אינך ואני כותבת לאוויר וחולמת אותנו לא עוד ישות אחת, אלא שתי ישויות.

לעזאזל, אני עייפה. אני רוצה שיכילו אותי על השגעונות שלי, ולרגע שמישהו יראה בי שוב אוצר נוצץ ולא אבן בנעל.

באיקאה, איך לא-

How we need another
soul to cling to, another
body to keep us warm.
To rest and trust; to give
your soul in confidence: I
need this, I need someone
to pour myself into.
Sylvia Plath-

תכלס, הייתי מסיימת עם הכל תוך דקה אם לא הייתי אמא.

בימים הקשים יותר עולה לי התמונה של נשף מסכות. כולם עולצים, רוקדים ושמחים. לכל אחד הסיפור שלו, ולכל אחד יש מסכה שמסתירה את הכאב בבהונות, את דפיקות הלב, את היובש בפה, את כאבי השרירים. היא גם מסתירה את ההתרגשות, את החרמנות והמשיכה, ככה שגם אם הם היו עוצרים לרגע, אי אפשר היה לקרוא כלום על פניהם. והמחול נמשך ונמשך, כל אחד רוקד כמה שהוא יכול, אף אחד לא רוצה להפסיד כלום מההילולה הזו שמתרחשת פעם בחיים. כל רגע חשוב, יש לטעום מהכל, יש לרקוד עם כולם.

לפעמים גם נופלים באמצע. לפעמים הכאבים יותר מידי, לפעמים ההתרגשות יותר מידי, לפעמים אוכלים משהו מקולקל.

אז נחים, ואז מושטת יד, חוזרים למחול המסוחרר הפראי הזה. או שלא חוזרים.

לפעמים היד המושטת תמתין רגע (נו, את קמה? את חוזרת לרקוד?) אבל תמיד, כשהרגע מתארך מידי, הכתפיים יימשכו (טוב, נו. לפחות ניסיתי) ובעלי היד ימשיכו בדרכם העליזה. הם לא יפסידו את כל הנשף רק כי מישהו נקעה רגלו (או נפשו).

גם היום אני רוצה לחזור למחול, אני רק מקווה שאוכל לעמוד בקצב, והיד שלי עדיין מושטת למי שישב רגע לנוח.

חלמתי שאני והקטנה מטיילות באיזה קניון בערב, ואומרים לנו שיהיו נפילות טילים ושכדאי שנחזור לאיפה שאנחנו מתארחות, כי בקניון המקלט לא מתאים. 

אנחנו הולכות יחד לבית של איזה זר ליד הקניון, וזה לא ממש בית כמו שזה מלון ענק ומפואר. המרחב המוגן שלו זה אולם אירועים ענק (עם חלונות בגובה שני מטר ליד התקרה- ותהיתי מה יקרה להם בזמן הפצצה). יש שם בריכה, מיטות, ספות, אוכל למאה איש בערך, מכוניות, וכל דבר שכל אחד צריך. יש שם גם בערך מאה אנשים שמסתובבים כאילו זו מסיבה.

אני משאירה את הקטנה לכמה דקות לשחק עם ילדים שהיא הכירה שם, כי אני צריכה ללכת להביא מטען לנייד מהבית בו אנחנו מתארחות, אבל בדרך חזרה אל האולם-מקלט אני מקבלת כביכול הודעה ממך. זה רק הודעה על זה שיש עדכון תוכנה, ולא משהו שהוא באמת ממך, ואני מעצבת ונלחצת, כי בעשר שניות שהקדשתי לבדוק את זה פתאום יש נהירה של אנשים למרחבים מוגנים, ואני בכלל בקניון מנסה להגיע לקטנה שלי, שלא תהיה שם לבד.

אני מנסה לצאת ולהגיע אליה, אבל יש נהר של אנשים נכנסים פנימה והם לא מאפשרים לי. עד שהתעוררתי.

כדרכו, עד ש... בום!

אין טעם בזה ולא בזה כי העולם שלך אולי נגמר.

ואז יש לי כאב בטן, נעלם לי הרעב. יש רק עצב.

השאלה היחידה היא איך זה קרה לנו? איך מהאוורסט הגענו לגיהינום?

או יותר נכון- איך זה יכול היה לקרות לנו בעולם שיש בו כוונה? למה לנו? למה לך?

שום דבר לא יהיה אותו הדבר.