ווידויים מהתחתית

אי אפשר להגיד שלא היה שינוי בשנה האחרונה, מה שכן... אני מתחילה את השנה הזו גרוע יותר משנה שעברה.

הורדתי הסתרה מאותו הרגע בשנה שעברה. עגום.

אולי אם אשאר ברכב, הזמן כולו יקפא.

הדי הפיצוצים יעומעמו לאיזה מקום שלא קיים. 

המטלות נטולות עוקצן ושיעמומן, הן של עקרב מושהה בעמדת תקיפה.

אולי לא יבואו עוד ימים, ועוד עבודות שבהן אני לא יכולה להיות מספיק טובה, ולא יכולה להיות מוכרת.

אולי לא אצטרך את חדות הזרות שלי, אם רק אשאר כאן במרחב שלי, נטול חי מלבדי.

אולי יעמוד השעון על טעותו ויסוב לימים שלפני, כשעוד היה עתיד ולא רק דממה.

אולי שום מכאוב לא ישלח ציפורניו בך, וזמן חייך יעצר, קצר או ארוך ככל שיהיה, הוא יהיה נצחי בבועה הזו שלי, איתי.

אולי לא אצטרך לעשות החלטות כבירות גורל, לא אצטרך להתהלך בין בתים, לא אצטרך לתת את כספי ודמי.

אולי אם אשאר כאן, בקיפאון הזה, לא יתום החורף. לא יבוא אביב. המחירים לא יעלו, לא לצרכן ולא על הבחירות.

אולי אם אשקע בביצת הזמן הזו, שהכל בה שוקע ונח, לא ירוץ החול כנגד הילד שכל כך רציתי שיהיה, וסיכוייו פוחתים להתגשם.

-

שהזמן כולו יקפא. האפילה רודפת ככל שארוץ, והעולם ממשיך הלאה, מהר מידי. וככל שהחיים ממהרים, עדיין החשכה היתה שם קודם לפניהם, ותהיה שם גם אחריהם.

ואז נסגרת.

גלים של היסגרויות, עד שלא תהיה עוד אפשרות להניע את דלת האבן שמפרידה ביני לבין העולם החיצון.

מישהו שישלח בדרכה אוכל ומימז. זהו, זה הכל.

העולם מסתדר זוגות זוגות

והפעם היחידה 

כשלא הרגשתי יתמות

אבדה

השעה עשר

עוד חמש דקות

אף אחד לא בדק אם אכלתי היום

אכלתי היום

קערה של איטריות מונוסודיום גלוטומט

לבד

לא שתיתי מים

בשרירי אוחז דווי

שהבאתי על עצמי

בראשי לאות

שהבאתי על עצמי

בכוחי פגמתי בי

שוב ושוב

לו רק יכולתי להיות לי עצמי

לו רק יכולתי להיות אנוכית

ולהרגיש בסדר עם שעושים בשבילי

ולהרגיש בסדר עם לא לשלם את המחיר

ולהרגיש בסדר שאני חסרת תועלת לכל אחד מלבדי

ומתחת לכל הדברים הגעגוע לבית שלא היה

שלא יהיה

מקסם מדברי

חלומות עשן במקטרת 

כשאני כותבת "אתה"

אין כזה

יכולנו עכשיו לשבת על קערת מרק עדשים

היית נצמד אלי ולא מרפה

לו רק היית

אין כזה.

אין עוד מחר.

משאבת דם, איבר רך וספוגי, שריר לח, עולה ויורד ופועם, רגיש, מתפוצץ או מרוקן, כואב או רוקד, דופק במרץ...

אבל הלב שלי הוא עצם יבשה במדבר.

בחלק הראשון הייתי בתל אביב, בבית של חברה. לא הייתי אמורה להיות שם, היא כעסה עלי ולא רצתה לראות אותי. לא התעכבתי שם הרבה, כי חשבתי שתחזור. רק רציתי לקחת משהו שהיה שלי (כבר לא זוכרת מה זה היה) ומלח. משום מה, רציתי לקחת מלח. הייתי *צריכה* אותו.

★ אגיד רק שלדעתי מלח זה סמלי, זה מה שנותן את הטעם, אבל מעבר לכך, זה מחטא, זה מרחיק רוח רעה ורצון רע. מלח הוא מושג טעון סימבולית, הוא גם עניין של שלום וחיטוי, וגם עניין של עושר.

בדרך החוצה היא בדיוק הגיעה, וחשבתי שהיא ממש תרתח עלי שהייתי בבית שלה. אמרתי לה שרק באתי להחזיר לה את המפתח שלה, ושלקחתי את המלח. סוג של השלמה, היפרדות מהכעס, גם היפרדות מכל ציפייה לחזור להיות חברות. ככה אני ראיתי את זה.

בחלק הבא של החלום הייתי בבית ספר, או משרד, שהיה יחסית נטוש ומאוד מבולגן. אלפי דפים שלי היו על הרצפה, ואני הייתי צריכה לסדר ולמיין אותם. היו שם מבחנים עם ציונים שלא הוגשו למשרד, וכאילו לא הוזנו לי ציונים מסויימים, ככה שלא קיבלתי את כל הקרדיט שמגיע לי. היו שם אלפי דפים כתובים, התחלות של סיפורים, טקסטים שלי.

בדרך כלל אני שומרת בקנאות רבה על הדפים שלי, ועל טקסטים בכלל. בתכלס? אני לא מוחקת כלום, רק מסתירה. אני מאחסנת.

כואב לי כששיחות שקיימתי בכתב נמחקות. מבחינתי, כל מילה שכתבתי, יש לה משמעות תיעודית, של זמן ומקום ורגש. לא יודעת למה הפחד הזה משכחה כל כך משמעותי.

בכל מקרה, החלום הזה גם היה על היפרדות, אבל בצד שלא משלים עמה. היפרדות מסיפורים, שאם לא אספרם כעת, יהיה עלי לשחרר אותם לתמיד. התעוררתי עם חשק לכתוב, ויש הרבה מה.

הלוואי שהיום יביא איתו פריון, והמילים יזרמו החוצה. 

שאין לך עם מי לדבר.

רציני, איפה היציאה?