בהתחלה רציתי לכתוב פוסט מושקע על הדמיון והשוני בין הגורל של אופיליה לבין זה של ארכנה, למתוח קו המראה איך הענישה במקום מסויים דומה, אבל מאז דברים התערבלו והתערבבו ועכשיו אני כותבת במקום זאת על נושא אחר.
פעם ראשונה שנתקלתי בביטוי "הילד הדחוי" היתה בלימודי הוראה. לא לקח לי המון זמן להבין שאני הייתי בתפקיד הזה במשך זמן לא מבוטל.
הטענה היא שבקבוצות הדינמיקה תמיד תהיה של מישהו "בחוץ", מישהו שנחות יותר מהאחרים. אפילו אם זו תהיה קבוצה של שלושה, אחד יהיה הילד הדחוי.
לא ידעתי לקרוא לזה בשם, ואיך אדע? אני הייתי ילדה אז, חוויתי דחייה חזקה מבני גילי. זה לא כמו הנערה היפהפייה שאומרת שכולם קינאו ביופיה והתפתחותה המוקדמת. ממש לא. אף אחד לא קינא כדי להיות בריון כלפי, זו פשוט היתה דינמיקה קבוצתית. כן, הייתי שונה מהם, אבל לא בכזה הרבה אני חושבת. פשוט היתה לי נטייה לחשוב רחוק יותר ולחלום בהקיץ.
כשעברתי בית ספר ידעתי להימנע מהדינמיקה הזו (בעיקר על ידי הפחדה של אחרים סביבי ואגרסיביות). זה עדיין נשאר, הקטע הזה של לפחד מדחייה. ואני לא מפחדת מדחייה זוגית, כאלו היו לי מספיק ואני יודעת להתמודד היטב עם העלבון של- "את פחות."
לא, מה ששובר אותי זו הדחייה של בני המשפחה שלי, של מקומות עבודה, ושל היצירה/כתיבה שלי. שם אני לוקחת את זה קשה. אם לא אהבת משהו שכתבתי (אבל לא סתם לא התחברתי, אלא ממש ראית בקטע משהו מטופש, מביך), ותגיד שאין לי כישרון ולוותר, זה יפגע בי.
אם בעבודה יגידו שלמרות כל מה שעשיתי והשקעתי אני פשוט לא טובה מספיק (וזה לא סביר, כי אני טובה בעבודה שלי).
אבל הכי נורא בעיני זו דחייה של המשפחה. ניסיתי להציע לאמא שלי ליישר הדורים, והיא פשוט אמרה "לא."
זה לא היה קל להציע לה, נפגעתי בצורה בלתי-רגילה מהצורך שלה להגיד שאני (שלא ביקשתי ממנה דבר במשך כל שנות נעוריי ובגרותי) מנצלת אותה. שאני (שעובדת בשתי עבודות ומגדלת ילדה רוב הזמן לבד) כל היום רק יושבת ואוכלת.
התאמצתי לבלוע את הפגיעה והעלבון, לגשת ולנסות להציע לה לדבר. היא אמרה פשוט לא.
לא אז לא.
אבל god damn it, נמאס לי להיות דחויה. רק איתך הרגשתי לרגע שאני לא תחת ביקורת תמידית על כל דבר באופי הדפוק שלי, ועכשיו גם אתה אינך ואני כותבת לאוויר וחולמת אותנו לא עוד ישות אחת, אלא שתי ישויות.
לעזאזל, אני עייפה. אני רוצה שיכילו אותי על השגעונות שלי, ולרגע שמישהו יראה בי שוב אוצר נוצץ ולא אבן בנעל.
