בימים הקשים יותר עולה לי התמונה של נשף מסכות. כולם עולצים, רוקדים ושמחים. לכל אחד הסיפור שלו, ולכל אחד יש מסכה שמסתירה את הכאב בבהונות, את דפיקות הלב, את היובש בפה, את כאבי השרירים. היא גם מסתירה את ההתרגשות, את החרמנות והמשיכה, ככה שגם אם הם היו עוצרים לרגע, אי אפשר היה לקרוא כלום על פניהם. והמחול נמשך ונמשך, כל אחד רוקד כמה שהוא יכול, אף אחד לא רוצה להפסיד כלום מההילולה הזו שמתרחשת פעם בחיים. כל רגע חשוב, יש לטעום מהכל, יש לרקוד עם כולם.
לפעמים גם נופלים באמצע. לפעמים הכאבים יותר מידי, לפעמים ההתרגשות יותר מידי, לפעמים אוכלים משהו מקולקל.
אז נחים, ואז מושטת יד, חוזרים למחול המסוחרר הפראי הזה. או שלא חוזרים.
לפעמים היד המושטת תמתין רגע (נו, את קמה? את חוזרת לרקוד?) אבל תמיד, כשהרגע מתארך מידי, הכתפיים יימשכו (טוב, נו. לפחות ניסיתי) ובעלי היד ימשיכו בדרכם העליזה. הם לא יפסידו את כל הנשף רק כי מישהו נקעה רגלו (או נפשו).
גם היום אני רוצה לחזור למחול, אני רק מקווה שאוכל לעמוד בקצב, והיד שלי עדיין מושטת למי שישב רגע לנוח.