ווידויים מהתחתית

היא שאני לא יכולה לעקוב אחרי כל הבלוגים שאני אוהבת לקרוא.

עכשיו יש לי 24 שעות להחליט האם להשבית שוב.

אני באבל בלתי-נראה על מי שאף פעם לא יכולתי להיות.

כל פעם שאני חושבת שנגמרה, זהו, נגמר המקום להכיל עוד, אני מופתעת למצוא איזה תא נסתר של אהבה, איזה נקיק עמוס אכפתיות.

אינסוף.

פתאום הבנתי שבעצם אתה זר. מאונן בדרכך, בחלומות, על נתחים ממני שאתה רואה משתקפים דרך אלפי זכוכיות מעוותות. אתה שומר לך את הנתחים בקופסאות שנעולות ממני. אתה וכחול הזקן משאירים לי לשוטט בארמונות ריקים, ששייכים לאחרות, וקול הלחישה מפתה אותי לחדר האחד שאל לי להיכנס אליו.
אני זרה בביתך, והנה אתה מחזיק בתלתל שיערי, קצוות שיער שחורה קשורה בסרט אדום, בארנקך, בכרית ראשך.
גם אם לא תגיד לי שוב מילה חמה, עדיין אהיה שם, בחדר שבו נעלת אותי, הרחק ממני. כמו נשותיו האחרות, מפורקת לגורמים מתוך סקרנותי. מסודרת במגירות. תלויה לייבוש. נשכחת בארון גבוה בקופסת נעליים ריקה.

אתה בעצם אומר לי- לא אכפת לי איך את מוצאת את הסיפוק שלך, העיקר שזו לא האחריות שלי.

שאני צריכה אותך.

אבל שום דבר לא יוצא. שום דבר לא יוצא  ממני. 

מצב רוח של "מעניין האם הביטוח חיים שלי יספיק כדי שהוא יהיה יכול לקנות דירה במקרה ואני נכנסת ב- 120 קמ"ש ברכב שלפני"

התחיל לי טוב, ואז התברר שהפחדים שלי מוצדקים.

אני לא בטוחה לגבי ריאיון עבודה, וזה יכול היה להיות בסדר אם לא הייתי מקבלת את ההכרזה שאני לא מעניינת, וגם זה היה נסבל אם לא הייתי מקבלת את הטענה שהכתיבה שלי היא לא טובה.

אני יכולה להתמודד עם הטענות בנפרד, כל אחת. אני יכולה להסכים איתן בלב מלא, גם. כל אחת בקופסה שלה, כל אחת נכונה בדרכה.

אבל הכל ביחד?

אני עייפה מידי, זה הכל. עייפה ועצובה. חבל שעליתי כל כך גבוה עם עצמי בתקופה האחרונה. כל כך לא מוצדק.

ואפילו זה היה ניתן לשרוד אם לא הייתי מרגישה שהדברים שאני רוצה פוגעים באנשים אחרים.

זהו, די. קיבלתי כל מה שרציתי.

ובנימה אופטימית זו, מי רוצה לקרוא שיר או שניים שדעתך לגביו תהיה באופן מינימלי משמעותית לי?

אסור לבטוח בזרים.

גם לא בקרובים.

מי בכלל אמר לך לבטוח, יא סתומה?

סעמק.