ווידויים מהתחתית

"אור הירח" מלווה אותנו בנסיעה הדוממת לרכבת. הוא הולך, והוא לא זוכה בחיבוק לו הוא מייחל. הוא זוכה לשירות, קצר, של הסעה מהבית שאנחנו גרים בו.

כמה ימים לא התחבקנו? שבוע? כמעט שבוע. זה מה שנכון לי, היעדר המגע הזה, למרות שאני יודעת שהוא שורף אותו. השיחה שלנו אמש אמרה- אין לנו סיכוי. הוא עדיין לא רואה את זה.

השיר הבא הוא Something של הביטלס, ופתאום גם המילים שלו צורבות אותי. תכף אתחיל עם הדימום, הגוף שלי כבר הראה אותות רבים, אבל משהו בי סרב להאמין למה שטבעי ונכון. גם החודש אין פיריון. זה לא זמן טוב להיריון, אבל כל כך רציתי שהטבע ינצח הפעם את הטכנולוגיה. רציתי נס של ממש. עכשיו כשהרצון כל כך בוער בי, כמעט הסכמתי לוותר על כל התנאים של הגוף שלי עבורו.

ואז Across the Universe

ואולי שום דבר לא ישנה את העולם שלי. אולי לא קורים ניסים. אבל לעזאזל, אני כל כך רוצה שהעולם שלי ישתנה איתך, יסוב סביב האור שאנחנו מייצרים אחד בשני, שהעולם יפתח את שעריו לרצוננו ויתהפך.

בעולם הראי הזה אנחנו יחד, מתעוררים ביחד בבוקר שכזה של שישי, ומקבלים ונותנים את כל האהבה הזו, המטורפת, ושוב יש היגיון אמיתי, עמוק, להכל. כרגע העולם מחוסר היגיון, askew, לא בנתיב הנכון עדיין. הנתיב הנכון הוא ביחד ואנחנו חייבים להילחם עליו, ללכת בו אוחזים ידיים.

תלך איתי? תשנה את העולם עבורנו?

תכף אמחק.

צער. בכעס. בפחד.

זה נראה כזה רומנטי להיות מיוסרת וסובלת, אבל לא, הצער הזה לא הופך אותי למיוחדת. הפחדים לא הופכים אותי לחכמה. הכעס לא הופך אותי לצודקת.

חשבתי על למנות את פחדיי, אבל למעשה הם מתנקזים רק לפחד אחד- הפחד להיות רדופה על ידי הפגיעה באחרים, על ידי הכעס וצרות הלב.

ביקשתי ואבקש שוב, תנו להם לשכוח, לעיניים לא לראות, לכאבם להיספג באדמה ולהישטף בגשם הראשון.

ותנו לי להיות מוגנת תמיד במעופי, שהבינוניות לא תגרור אותי מטה בזרועותיה.

טוב לעוף בעד עצמנו, אז תנו פשוט לפרוש כנף. את השאר אעשה בעצמי.

זה ערב עם חברה טובה, ריכולים, קוקטיילים

גם אם אני לא יכולה לספר עליך עדיין, אהוב נפלא, הלב שלי מחייך את נוכחותך בכל משפט ומילה שנאמרו הערב ❤️

יש תהליכים שאי אפשר להחזיר אחורה. לא צריך להחזיר אחורה. 

סופסוף אני מוצאת את התשוקה שלי לעשות ולפעול בעולם, מתוך כוונה, באמת.

סופסוף אני אוהבת, במלוא הפוטנציאל.

קוראת לך, הטבע, אמי ואבי, להגן עלי ועל בני ביתי
קוראת לכם, הרים אדירים, להביט בי בנסיעתי, לפרוש חסות צלכם על כבישי הצר
קוראת לך רוח, שתגני על בתי ילדתי, תפרעי תלתלי ראשה בעוברך, אך שלא תיפול שיערה ממקומה
קוראת לכן, גבעות, תנו לו שכחה. תנו לו נחת ושינה ושכחה מתוקה
קוראת לך, ערב יורד, לא חשוך ולא מאיר, קוראת לך לסמא עיניו מראותי
קוראת לך לילה, שתיקח אותי אליך, שתיתן לי להיות הסכין החורצת החוצה את שדי המרה המאכלים ומשחררת אותם לתמיד ממני וממנו ומן העולם

כמו שאני מבקשת, מייחלת, אומרת
כך יהי

הכל במקומו מונח.

היום קיבלתי את כשפי ההגנה שלי, ואני בטוחה שיש להם שימוש, בדיוק בזמן, בדיוק כשכל הגופים השמיימים מסתדרים בשורה.

סערת אל חיי רוח פרצים זועמת, כל מה שידעתי על חופש, על ריבוי, על הפירוק העצמי שאני מפרקת- הכל נפרץ איתך, נשאב במערבולת האש, נשרף.
זה לוקח לי זמן, להרפות מרעיונות של שוויון. הרי בעולם שלי, אם אני לא מרוויחה כסף כמוהו, אני לפחות שווה את החזקתי בעבודות בית.
כך הפכתי לשפחה. לא סקסית בכלל, למעשה. כמו בכתות, ההרגשה היא של חופש והארה רוחנית, אבל למעשה, זה כלא בתוכי, שאני בונה בידי, שעל קירותיו כתוב- תאכלי את הדייסה שבישלת לעצמך.
וניסו לומר לי שאני כלואה.
וניסו להסביר לי שגם אני רוח פרצים נודדת.
ואמרו לי- למה את מתפשרת?
שוב ושוב הדפתי. זה שטויות. אני חופשייה כי אני אהובה כל כך ומותר לי להכניס למיטה שלי את מי שאני רוצה.

זה לא חופש, גיליתי. זו לא עצמאות להיות כבולה לעבודות בית. זו לא אני להיות תמיד תחת עין קפדנית של ביקורת ושנאה עצמית. נלחמתי, באמת שבעוז, להגיד כל הזמן שאיך שאני מחלקת את עצמי לרבים זו בעצם התשובה. שכל מה שיש לי לתת לא יכול להיות מוכל באדם אחד, שלכן אני פוליאמורית, אוהבת רבים, שבורה לחתיכות שאני מטמינה בחצי-זרים.

אז גיליתי שאני מתנצלת על כמות האהבה שבי כל הזמן. שאני מתנצלת על היצירתיות, על הכתיבה, על האומץ וההומור וההרפתקנות.

ואיך גיליתי?

פגשתי אותך, רוח פרצים שלי. לא ידעתי שאתה יכול להיות קיים בעולם הזה, וויתרתי על למצוא אותך. וזה עונשי, על שלא האמנתי במשהו נשגב כמו חצי-שני, כמו נשמה תאומה. עונשי הוא הכלא הפנימי שלי, שבו אף פעם לא אהיה מספיק טובה וראויה לתת ולקבל את כל האהבה הזו.

אני לא מוכנה להילחם עוד. להיות חופשייה זה לא רק להיות עצמאית, זה גם לבחור מתי לקבל עזרה, מתי לדאוג לעצמי מבלי לחשוש מאיך אחרים רואים אותי.

כל מה שחשוב, בעצם, זה שאתה רואה אותי. ההשתקפות שלי, ההפוכה, בצד השני.

כל מה שחשוב זה שאני רואה אותך.

תכיר את כולי. כל פינה חשוכה. קח הכל כפי שהוא. תעשה מזה קווץ' מזוקק ותסחט נוזלים, ואז שים בכיס מקופל ויבש.

כמו שאני עושה לך.

אני מוצאת את מי לחסום 🤦‍♀️🥲

תעשי בשביל עצמך, כי לאף אחד לא אכפת ממך ומזה שאת שבורה ובקושי מתפקדת.

זזתי לדאוג לעצמי לארוחת ערב.