ווידויים מהתחתית

חומקות ממני. איך אני יכולה להסביר משהו כל כך אבסורדי? כל כך לא מתקבל על הדעת? כל כך קיצוני?

היום היה לי יום אחר. יום עם כוונה. יום עם התקדמות של ממש. כן, השעה אחת בלילה ועדיין לא סיימת לאפות... אבל לשם שינוי- לי אני אופה. לי מגיע. אף אחד הרי לא יחלוק איתי את מה שאני מכינה מלבדך, בבית שלי לא נהנים מירקות. רק אני נהנית מהם מבושלים.

המחשבה שאני עושה את זה עבור עצמי, כדי שלי יהיה שמח וטוב, כדי לרפא את הגוף שלי, זה מה שמוביל אותי. לו הייתי רוצה לדאוג לרווחתם של אחרים, הייתי עושה מה שאני תמיד עושה- מבטלת את עצמי. מכינה משהו שלא טוב ולא בריא לי.

הרי זה הכל סמלי, בסופו של דבר. לא מדובר באמת באוכל, אלא בהזנה. הזנה של הצרכים של אחרים, של הרצונות שלהם, על חשבוני. 

אני גאה בעצמי היום על כל מה שהספקתי לעשות, ואפילו לא מאוכזבת ממה שלא הספקתי. גם מחר יום.

פעם, הייתי מקדישה את כל היום להעמיד את הבית, לתקתק הכל, שיהיה נקי ובמקומו. הייתי מבטלת, מזיזה, מתעלמת מעצמי לגמרי, רק כדי שהכל יהיה לרווחת זה שעינו הביקורתית פקוחה על השבת שלי. לא עוד. לי נוח ככה. ללכת לישון הפעם עם בית חצי הפוך שלא יהיה לי זמן לסדר ותכלס? על הזין שלי. 

עכשיו אני הולכת לישון. ככה. בבלגן. שיתפוצץ העולם. אני דאגתי היום לעצמי. 

כל היום מחשבות תולעים.

עריכה:

מחשבות תולעים באו ממימ לגבי זוג שעלה על טיסה של חמש שעות, והבחורה בוכה אחרי חצי שעה כי בן הזוג שלה אמר לה שהוא לא היה אוהב אותה אם היא היתה תולעת.

מאז, כל פעם שיש לי מחשבות של חוסר ביטחון, אלו מחשבות תולעים, לגבי האם יאהבו אותי גם מחר. האם אהיה אטרקטיבית גם אם הייתי, נגיד, במציאות אחרת (כמו למשל לא נשואה, או עובדת עירייה, או פוחלץ אנושי).

בחלום האחרון היה רוצח. הוא עשה כל מיני מניפולציות על אנשים באמצעות הודעות כתובות. אמר לאישה מסויימת לעמוד במקום מסויים בשעה כלשהי, ואם היא לא עשתה כדבריו, מישהו רנדומלי היה מתפוצץ כתגובה. אם היא לא ענתה כפי שציפה, מישהו היה מת. היא בסופו של דבר מתאבדת, ואני מתחילה לקבל את ההודעות. אני לא מספיקה לחשוב או להגיב, ואנשים סביבי מתפוצצים. בסופו של דבר אני אפילו לא עונה להודעות, מישהו אחר עונה במקומי, והן קופצות כל כך מהר שאני לא מספיקה לקרוא, אבל מי שזה לא יהיה שמגיב, מסכים להכל, כל דבר שהרוצח רוצה, בלי בכלל לחשוב על זה.

משם הבוקר יכול להשתפר רק במעט. אחרי שקמתי, והצלחתי להלביש את הילדה לגן, והצלחתי להוציא אותה מהבית עם מיליון פרצופים של ילדה שרוצה להישאר במיטה, אחרי קרבות תלמידי הנהיגה שמשום מה שישי הוא יומם, אחרי שתפסו לי את החנייה, אחרי כל זה- קקי של ציפור. כאילו אני לא מאחרת עוד רגע לעבודה ומתגעגעת לקפה כמו לסמים.

כל זאת ועוד! המקלחת סתומה ומים בכל מקום. ואתה לא מרגיש טוב, מה שגורם לי להרגיש לא טוב. ובקושי ישנו בלילה מרוב געגוע.

איזה מזל שאתה קיים, שדיברנו הבוקר, שנתת לי כוח ואור. איזה פלא זה לאהוב ככה.

לא טוב כמו שהיתה לי היממה האחרונה.

עוד מעט אתה בא, ומה בעצם עוד אפשר לבקש?

מצאתי את עצמי כחלק מצוות קטן של מרגלים, הפועלים נגד הרוסים. לא ממש ברור לאיזו מדינה היינו שייכים, רק שהיא אירופאית. היו בצוות עוד שלושה ארבעה גברים, ועוד אישה אחת מלבדי. היא היתה יפה מאוד, כמו נערת פיתוי כזו, עם שיער ארוך ואדום ויפה.

דיברנו על הפעילויות שעלינו לעשות, ובאיזשהו שלב יצאנו לדרך. הרעיון היה להשתמש באיזשהו גשר כדי להתקין מתקן הקלטה מחוץ לדירה של דיפלומט רוסי. היינו אמורים להתקין את המתקן מבחוץ, לכסות אותו כך שיראה כמו חלק מהבניין, ולפתות אותו לא לדווח על המתקן למשטרה החשאית כדי שנוכל להאזין לשיחותיו. היה ברור שאם הפיתוי לא יעבוד, אז הכוח יעבוד.

ירדנו למטה בגשר, בסוג של מתלים כאלו מעל נהר רחב. כולנו היינו שם חלקנו על הגשר, מישהו אחד או שניים ירדו להתקין. דיברנו על התוכנית ואז הגיעו הרוסים. הם דחפו אותנו אל הנהר, עקרו את המקלט מהקיר, והכניסו אותנו אחד אחד כפותים לתוך צוללת שהיתה בנהר. 

מישהו דחף אותי ונפלתי, לא הצלחתי להיכנס לצוללת (היה חושך, ורק הפתח שלי היה מואר. משום מה היה לי ברור ששמו את הגברים ואת הנשים בנפרד, ושהפתח האחורי הוא עבור הנשים. 

הצוללת התחילה לשקוע ולהיעלם, ואני והבחורה השנייה נשארנו במים. כנראה מישהו הגיע מהצד שלנו לחילוץ, והרוסים פשוט ברחו עם מה שיש, המרגלים הגברים שתפסו. 

במים, הסתחררתי, שקעתי, ידעתי שאני צריכה לדחוף את עצמי המון למעלה, ששקעתי רחוק. זה היה אמצע הלילה והיה כמעט בלתי אפשרי למצוא מה למעלה ומה למטה, אבל הצלחתי, ושחיתי, ושחיתי, ועוד קצת. החזקתי את הנשימה מתחת למים ועליתי עד שבסוף אחרי מאמץ אדיר יצאתי מעל המים, נושמת ומשתעלת ונחנקת. גם הבחורה השנייה הצליחה לעלות, אך היתה חצי מעולפת. תפסתי אותה והצלחנו לעלות שוב על הגשר (היו שם מדרגות), אבל לא היה זמן להתחיל לדבר כי היו שם עוד כמה מרגלים רוסים שרצו לתפוס ספציפית אותנו. התחלנו לרוץ בחזרה לדירת המסתור שלנו.

וככה התעוררתי. בורחת ממרגלים רוסים.

שיהיה לכולם יום פורה ומוצלח ואל תרוצו אם יורים עליכם אתם כבר יודעים למה.

חברה טובה לרכל איתה על הכל, לפתוח ארונות ולאוורר את כל השטויות שצוברות אצלי קורי עכביש וכל מיני פחדים נחבאים בפינות חשוכות של מגירות.

ואותך. את הידיים שלך עלי. את הריח שלך. את הקול שלך. אותך.

לפעמים אני כל כך חסרת אונים מול הפחדים שלי, בטח ובטח מול התיעוב העצמי. 

קשה לי להאמין שלמישהו באמת מסוגל להיות אכפת ואני רצה לתרחיש הגרוע ביותר האפשרי. שותלת, ממש שותלת, רעיונות לאנשים לגבי איך אני תופסת את עצמי (ולפיכך איך הם אמורים לתפוס אותי).

הביטול העצמי, הביקורת, השנאה העצמית... אני מבינה איך זה נראה מבחוץ, כאילו אם אני לא יכולה לאהוב את עצמי, אף אחד לא יכול (כדברי הקלישאה)

האמת היא שאני לא נשמעת להיגיון כרגע. דברים שתפסתי כהגיוניים בעבר, כבר לא, ואני עדיין תוהה איך לא יכולתי לראות.

אני יודעת דבר אחד, יציב, בלתי משתנה. יש מישהו אחד בעולם הזה שמחזיק לי את הלב ועושה כל מה שהוא יכול כדי שהוא אפילו לא ירעד קלות, שלא לדבר על להישבר. מישהו ששומר עלי באמת, גם כשאני עיוורת מכאב ומשגרה.

יש מישהו אחד שאני מפקידה בידיו את הלב שלי, כל הזמן, למרות הפחד. מישהו שגורם לי להיות אמיצה. כל כך אמיצה שאולי יום אחד אצליח ממש לאהוב את עצמי לפחות רבע ממה שהוא אוהב אותי.

יש מישהו אחד כזה, שהוא המשענת והבית.

אתה יודע מי אתה.

להיות נאהבת באמת, ולא רק מתי שיש רגע פנוי.

הרגשתי לרגע נראית, ולא צל חולף בעולם.

אפילו העזתי להרגיש חשובה.

-

אבל אני בדמעות כבר עשרים דקות, מכורבלת מתחת לשולחן אוכל ומחכה לחצי מילה של נחמה.

איזה חלום נפלא זה היה. היא אחזה לי את היד וטסנו ביחד. בחלום היא היתה אישה יפה, בגילי, ואנחנו היינו שוות ערך זו לזו. כל אחת טובה בתחומה.

היא אחזה לי את היד, וככה יכולתי לעוף. לא סתם לעוף, לטוס. מהר. מעל העולם.

כל מה שחסר בחלום הזה הוא אתה.

(זה גם מה שחסר בשעות הערות שלי. כמה לא הוגנים חלומות שהם לא מזמנים אותך)