חומקות ממני. איך אני יכולה להסביר משהו כל כך אבסורדי? כל כך לא מתקבל על הדעת? כל כך קיצוני?
היום היה לי יום אחר. יום עם כוונה. יום עם התקדמות של ממש. כן, השעה אחת בלילה ועדיין לא סיימת לאפות... אבל לשם שינוי- לי אני אופה. לי מגיע. אף אחד הרי לא יחלוק איתי את מה שאני מכינה מלבדך, בבית שלי לא נהנים מירקות. רק אני נהנית מהם מבושלים.
המחשבה שאני עושה את זה עבור עצמי, כדי שלי יהיה שמח וטוב, כדי לרפא את הגוף שלי, זה מה שמוביל אותי. לו הייתי רוצה לדאוג לרווחתם של אחרים, הייתי עושה מה שאני תמיד עושה- מבטלת את עצמי. מכינה משהו שלא טוב ולא בריא לי.
הרי זה הכל סמלי, בסופו של דבר. לא מדובר באמת באוכל, אלא בהזנה. הזנה של הצרכים של אחרים, של הרצונות שלהם, על חשבוני.
אני גאה בעצמי היום על כל מה שהספקתי לעשות, ואפילו לא מאוכזבת ממה שלא הספקתי. גם מחר יום.
פעם, הייתי מקדישה את כל היום להעמיד את הבית, לתקתק הכל, שיהיה נקי ובמקומו. הייתי מבטלת, מזיזה, מתעלמת מעצמי לגמרי, רק כדי שהכל יהיה לרווחת זה שעינו הביקורתית פקוחה על השבת שלי. לא עוד. לי נוח ככה. ללכת לישון הפעם עם בית חצי הפוך שלא יהיה לי זמן לסדר ותכלס? על הזין שלי.
עכשיו אני הולכת לישון. ככה. בבלגן. שיתפוצץ העולם. אני דאגתי היום לעצמי.
