ווידויים מהתחתית

יום יבוא, בקרוב, ולא אהיה כאן ליותר מכתיבה יומית קצרה וצוננת.

זה לא אתם, כלוב יקר, זו אני. זו אני שבוחרת לחיות במציאות, ולא מול מסך. כן, אני עדיין כותבת, וכן, אני עדיין אהיה פה לשפוך דיו דיגיטלית על מסכים זרים (ועדיין לא אעלה תמונות).

אני רוצה לחיות כמו שדיברנו, כמו שחלמנו, ביני לבינך. אני רוצה לחיות בתוך חיים. עם כל הבלגן של זה, הרעש, קרקורי הלב. אני רוצה לילות מלאים ברחשים זעירים של נשימות של ילדים, וחיות מחמד, וצמחים צומחים. אני רוצה לשמוע מבחוץ תנים קוראים, רמיסות רגל של קיפודים ודורבנים וחזירי בר, רוצה את הצפרדעים והצרצרים והציקדות. אפילו את הרוח אני רוצה נאנחת בחלוננו הפתוח, הופכת לחלק מחדר כלולותנו.

אני רוצה, וכן יהי.

כמה טוב שאתה איתי :)

אומר שיש ממך בכל חיוך שלי.

#מכורה

על איך אני עיוורת לפעמים לכאב של אחרים (לרוב אני לא עיוורת, אבל מעמידה פנים), איך אחרים עיוורים כלפיי.

נגיד עכשיו, איך הוא לא יכול לראות שאנחנו לא מתאימים? איך הוא עיוור לחיים התפלים שלנו עד כה? כל כך הרבה שנים?

אני לא יודעת לגבי רוב סוגי העיוורון, אבל אני יודעת מה אני רואה ממש ברור.

טוב לי איתך, והעתיד שלנו הוא בהיר. מבריק ממש.

והיום מתוכם היה פשוט מושלם. גאה בעצמי. גאה בך.

היה לילה קשה, אבל הבוקר הזה... הבוקר הזה הוא כל מה שהיינו צריכים כדי להיטען מחדש.

אני שמחה שאנחנו בדרך בריאה ביחד, בדרך נכונה. אני שמחה שאתה בא.

אני קצת נשברת כשאתה הולך, ובחיי שהחופש הגדול נוצר חד משמעית כדי להרוג אותי...

העיקר ששבוע הבא שוב נישן יחד. 

ועדיין, מחר אתה תהיה פה, מה שהופך את היום לנסבל כל כך לעומת אתמול שהיה בלתי.

אולי זה גם הרגע האינטימי שחלקנו בלילה. ובצהריים. והשיחות לאורך היום. 

אבל נראה לי שזו בעיקר הידיעה שמחר... מחר אנחנו יחד. רק עוד כמה שעות.

ורק עוד 115 ימים.

מקווה לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי. יודעת בדיוק מאיפה לשאוב את הכוחות לעמוד בהם.

אתה הכוח המניע שלי, אז תודה לך גם על זה.

זה כלום ושום דבר. מה זה 116? כל כך מינורי לעומת כל הזמן שלא היינו יחד.

היום רווי בך. קשה לי לראות אותך מתגעגע וכואב, בדרופ אותו אני חווה לעיתים קרובות. זה מה שגרם לי לכתוב לך את זה היום, ואולי להפוך להרגל יומיומי. לספור את הזמן לאחור. 

116 ימים זה תאריך שרירותי. סתם מספר. ועדיין... עדיין ממלא אותי בתקווה לגבי העתיד.

גם היום אספתי דברים מרחבי הרשת שחשבתי שיעניינו ויצחיקו אותך. גם היום תיארתי לך את הבית שלנו (עם הפינה הצומחת במקלחת).

כל יום אנחנו מתקרבים לזה, ליום שבו נתאחד ולא נהיה עוד בנפרד לעולם.

ביום ה-106 אתעורר לצידך, וזה שווה את כל הימים בין לבין. זה שווה הכל. זה אפילו שווה את האימון הגופני ב23:00 בלילה. הכל שווה את הפגישה הבאה שלנו, אהובי, ליבי.

כל הגעגוע הזה שווה את היום שנצטרך להתגעגע רק עד הלילה, עד מתי שנרדם יחדיו חבוקים.

שאין לנחמה.

★וזה לא בגלל אף אחד מלבדי.

אני יכולה לדחוק אותו פנימה, עמוק לתוכי, להתעלם מקיומו, להגיד לו שאין לו זכות קיום כי בעצם עוד היום התחבקנו ונגענו והיינו בזרועות זה של זו. גירוש הגעגוע הוא עסק מלוכלך כזה, כי מהר מאוד הוא מדרדר אותי לאמירת דבר שקר. הרי זה שקר גס ובזוי להכחיש משהו כה עצום.
אני יכולה לחבק את הגעגוע כמו חבר ותיק, להתענג עליו כל אימת שאני מרימה את עיניי מהספרים, או מהציורים, או ממה שבדיוק מונח מולי ברגע נתון. אני יכולה לעבוד ולחייך לעצמי כממתיקת סוד את אותו הגעגוע הנורא והאפל כאילו הוא אהובי לו חיכיתי, כאילו הוא מה שמרכיב אהבה.
אני יכולה גם לפזר את הגעגוע בעולם. לספר לכל אוזן כרויה שאהובי רחוק ממני, וכך גם ליבי רחוק ממני, נקרע ונמתח על פני מה שמרגיש כמו יבשת. שכל שעה שחולפת המרחק הזה מתעצם, מותח את החוט המחבר בינינו עד שלא יהיה יכול עוד והכאב ישלח אותנו אחד בשני, כמגנטים אדירי עוצמה, לאט ואז מהר עד להתנגשות בלתי נמנעת של געגוע רווי דמע.

ד'- אף תשובה אינה נכונה לגעגוע. פשוט תבוא אלי מתי שרק תוכל ואני אכניע את אותו הגעגוע המר בימים שאינך, במילים ובתחינה ובבכי ובצחוק ובהעלאת כל הרגעים הקטנים שלנו בראשי עד בלי סוף.

אין נכונה מידך הבטוחה הנוגעת בי, ומיד הבטוחה הנוגעת בך, ככה, תחת חופת העצים העמלים. שמש ליטשה אותם והלבינה, אותנו השחימה, העור הצמא, המזיע, נוגע.

אנחנו מדברים בלהט היום על המחצלת המפרידה בינינו לבין אדמה ונמלים עמלות. אנחנו מדברים על מין, ועל תנוחות, ועל אוראלי, על כבוד, על מה מושך דווקא במעשים החייתיים. ואז אנו מפסיקים לדבר, ומתעסקים בחייתי.

אנחנו מדברים ואני מביטה בעצים מעלינו, ואני מביטה באור הצהוב שנוגע בכל כמצפה זהב, ואני מביטה בפנייך המאושרות. 

הרי זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, והקולות שלנו משתלבים היטב בקולות הטבע. הציפורים כמונו, הצרים כמונו, רחש הרוח כמונו.

זה הטבעי ביותר בעולם. אני, אתה, ספל קפה אחד לשנינו, חום הקיץ כמעט נוגע בנו, צללי עצים מכסים אותנו, יד ביד בשביל מעלה.

אלו החיים, במנותק. מחוץ לעולם הזה שבו יש רחובות אספלט בוערים, שבו יש ריבים, ועמל, ופחד מפני כל. 

תודה לך שפתחת לי את השער בחזרה לטבע.

תכלס, לא מבינה את הלב שלי, פרוע ודורש, בעוצמה שלא ידעתי. הוא רוצה מה שהוא רוצה, והוא מוותר אחרון. החלק הכי עקשן בגוף שלי, יותר מהשיער המסרב להסתדר, יותר מהשומן המסרב לעזוב, יותר מכל חלק בי הלב נתפס וזהו. לא משחרר.

להיגיון ולסבלנות לא נותר אלא לעקוב אחריו, ללכת לאן שהוא מוביל ולהסביר את ההתנהגות שלו, בנחת. וכשההיגיון לא יכול להסביר? הוא לא מסביר. דומם. וכשהסבלנות נכנעת? אז הלב טס אליך, לא משנה איפה תהיה, ומבקש ודורש לחבק ולהתעטף בלבך.

כי אתה זה מה שהלב שלי רוצה, והוא מתעלם מהיגיון וסבלנות, הוא יודע רק לרצות אותך.