אני יכולה לדחוק אותו פנימה, עמוק לתוכי, להתעלם מקיומו, להגיד לו שאין לו זכות קיום כי בעצם עוד היום התחבקנו ונגענו והיינו בזרועות זה של זו. גירוש הגעגוע הוא עסק מלוכלך כזה, כי מהר מאוד הוא מדרדר אותי לאמירת דבר שקר. הרי זה שקר גס ובזוי להכחיש משהו כה עצום.
אני יכולה לחבק את הגעגוע כמו חבר ותיק, להתענג עליו כל אימת שאני מרימה את עיניי מהספרים, או מהציורים, או ממה שבדיוק מונח מולי ברגע נתון. אני יכולה לעבוד ולחייך לעצמי כממתיקת סוד את אותו הגעגוע הנורא והאפל כאילו הוא אהובי לו חיכיתי, כאילו הוא מה שמרכיב אהבה.
אני יכולה גם לפזר את הגעגוע בעולם. לספר לכל אוזן כרויה שאהובי רחוק ממני, וכך גם ליבי רחוק ממני, נקרע ונמתח על פני מה שמרגיש כמו יבשת. שכל שעה שחולפת המרחק הזה מתעצם, מותח את החוט המחבר בינינו עד שלא יהיה יכול עוד והכאב ישלח אותנו אחד בשני, כמגנטים אדירי עוצמה, לאט ואז מהר עד להתנגשות בלתי נמנעת של געגוע רווי דמע.
ד'- אף תשובה אינה נכונה לגעגוע. פשוט תבוא אלי מתי שרק תוכל ואני אכניע את אותו הגעגוע המר בימים שאינך, במילים ובתחינה ובבכי ובצחוק ובהעלאת כל הרגעים הקטנים שלנו בראשי עד בלי סוף.
