אין נכונה מידך הבטוחה הנוגעת בי, ומיד הבטוחה הנוגעת בך, ככה, תחת חופת העצים העמלים. שמש ליטשה אותם והלבינה, אותנו השחימה, העור הצמא, המזיע, נוגע.
אנחנו מדברים בלהט היום על המחצלת המפרידה בינינו לבין אדמה ונמלים עמלות. אנחנו מדברים על מין, ועל תנוחות, ועל אוראלי, על כבוד, על מה מושך דווקא במעשים החייתיים. ואז אנו מפסיקים לדבר, ומתעסקים בחייתי.
אנחנו מדברים ואני מביטה בעצים מעלינו, ואני מביטה באור הצהוב שנוגע בכל כמצפה זהב, ואני מביטה בפנייך המאושרות.
הרי זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, והקולות שלנו משתלבים היטב בקולות הטבע. הציפורים כמונו, הצרים כמונו, רחש הרוח כמונו.
זה הטבעי ביותר בעולם. אני, אתה, ספל קפה אחד לשנינו, חום הקיץ כמעט נוגע בנו, צללי עצים מכסים אותנו, יד ביד בשביל מעלה.
אלו החיים, במנותק. מחוץ לעולם הזה שבו יש רחובות אספלט בוערים, שבו יש ריבים, ועמל, ופחד מפני כל.
תודה לך שפתחת לי את השער בחזרה לטבע.
