סערת אל חיי רוח פרצים זועמת, כל מה שידעתי על חופש, על ריבוי, על הפירוק העצמי שאני מפרקת- הכל נפרץ איתך, נשאב במערבולת האש, נשרף.
זה לוקח לי זמן, להרפות מרעיונות של שוויון. הרי בעולם שלי, אם אני לא מרוויחה כסף כמוהו, אני לפחות שווה את החזקתי בעבודות בית.
כך הפכתי לשפחה. לא סקסית בכלל, למעשה. כמו בכתות, ההרגשה היא של חופש והארה רוחנית, אבל למעשה, זה כלא בתוכי, שאני בונה בידי, שעל קירותיו כתוב- תאכלי את הדייסה שבישלת לעצמך.
וניסו לומר לי שאני כלואה.
וניסו להסביר לי שגם אני רוח פרצים נודדת.
ואמרו לי- למה את מתפשרת?
שוב ושוב הדפתי. זה שטויות. אני חופשייה כי אני אהובה כל כך ומותר לי להכניס למיטה שלי את מי שאני רוצה.
זה לא חופש, גיליתי. זו לא עצמאות להיות כבולה לעבודות בית. זו לא אני להיות תמיד תחת עין קפדנית של ביקורת ושנאה עצמית. נלחמתי, באמת שבעוז, להגיד כל הזמן שאיך שאני מחלקת את עצמי לרבים זו בעצם התשובה. שכל מה שיש לי לתת לא יכול להיות מוכל באדם אחד, שלכן אני פוליאמורית, אוהבת רבים, שבורה לחתיכות שאני מטמינה בחצי-זרים.
אז גיליתי שאני מתנצלת על כמות האהבה שבי כל הזמן. שאני מתנצלת על היצירתיות, על הכתיבה, על האומץ וההומור וההרפתקנות.
ואיך גיליתי?
פגשתי אותך, רוח פרצים שלי. לא ידעתי שאתה יכול להיות קיים בעולם הזה, וויתרתי על למצוא אותך. וזה עונשי, על שלא האמנתי במשהו נשגב כמו חצי-שני, כמו נשמה תאומה. עונשי הוא הכלא הפנימי שלי, שבו אף פעם לא אהיה מספיק טובה וראויה לתת ולקבל את כל האהבה הזו.
אני לא מוכנה להילחם עוד. להיות חופשייה זה לא רק להיות עצמאית, זה גם לבחור מתי לקבל עזרה, מתי לדאוג לעצמי מבלי לחשוש מאיך אחרים רואים אותי.
כל מה שחשוב, בעצם, זה שאתה רואה אותי. ההשתקפות שלי, ההפוכה, בצד השני.
כל מה שחשוב זה שאני רואה אותך.
