ווידויים מהתחתית

"אור הירח" מלווה אותנו בנסיעה הדוממת לרכבת. הוא הולך, והוא לא זוכה בחיבוק לו הוא מייחל. הוא זוכה לשירות, קצר, של הסעה מהבית שאנחנו גרים בו.

כמה ימים לא התחבקנו? שבוע? כמעט שבוע. זה מה שנכון לי, היעדר המגע הזה, למרות שאני יודעת שהוא שורף אותו. השיחה שלנו אמש אמרה- אין לנו סיכוי. הוא עדיין לא רואה את זה.

השיר הבא הוא Something של הביטלס, ופתאום גם המילים שלו צורבות אותי. תכף אתחיל עם הדימום, הגוף שלי כבר הראה אותות רבים, אבל משהו בי סרב להאמין למה שטבעי ונכון. גם החודש אין פיריון. זה לא זמן טוב להיריון, אבל כל כך רציתי שהטבע ינצח הפעם את הטכנולוגיה. רציתי נס של ממש. עכשיו כשהרצון כל כך בוער בי, כמעט הסכמתי לוותר על כל התנאים של הגוף שלי עבורו.

ואז Across the Universe

ואולי שום דבר לא ישנה את העולם שלי. אולי לא קורים ניסים. אבל לעזאזל, אני כל כך רוצה שהעולם שלי ישתנה איתך, יסוב סביב האור שאנחנו מייצרים אחד בשני, שהעולם יפתח את שעריו לרצוננו ויתהפך.

בעולם הראי הזה אנחנו יחד, מתעוררים ביחד בבוקר שכזה של שישי, ומקבלים ונותנים את כל האהבה הזו, המטורפת, ושוב יש היגיון אמיתי, עמוק, להכל. כרגע העולם מחוסר היגיון, askew, לא בנתיב הנכון עדיין. הנתיב הנכון הוא ביחד ואנחנו חייבים להילחם עליו, ללכת בו אוחזים ידיים.

תלך איתי? תשנה את העולם עבורנו?

תכף אמחק.