אני באמת לא יודעת איזה סוג של חבלה עצמית זו שאני חווה כעת. מעולם לא הרגשתי כמה זה בעצם מחבל בי, להיות פרומה מכל קשר וחוט.
כמובן שאני לא באמת פרומה, איכשהו אני מתפקדת, אבל משהו מאוד קהה בי. אולי זה הגיל. פעם, כשהיה לי כואב או קשה הייתי פוגעת בעצמי, חותכת עד שזה היה נרגע. גם הייתי נסה ממקומות. גם הייתי שוברת דברים. גם הייתי מתקפלת מאוד קטן מתחת לשולחנות או בתוך ארונות, איפה שיש חושך ושקט... גם לי היו כמה sound of silence ברגעים שכאלה.
עכשיו כשכואב לי או קשה לי אני פשוט משחררת כל שליטה עצמית. אוכלת כל מה שנכנס לי לפה, מסרבת בתוקף לישון, מבזבזת שעות בחוסר מעש מזעזע.
אני לא פוגעת בעצמי פיזית, אני רק פוגעת בכל מישור תפקודי בחיים שלי. זה מוזר, כי אני לא שונאת את עצמי בכלל. זה כל כך פסיבי, כל כך עקיף... עוד שעה של לבהות בטלוויזיה שלא מעוררת בי שום דבר. עוד אוכל שלא מרגש אותי, אלא פשוט שם מול העיניים, עוד נסיעה לעבודה, או אי נסיעה לעבודה, או נסיעה למשפחה. הכל מנותק ממני. אני מנותקת מהכל.
נ.ב. הבית שלי במצב מטונף ומוזנח כמו שהוא לא היה הרבה מאוד זמן.