ווידויים מהתחתית

חלאס עם הוירטואלי בלבד. אם הייתי רוצה לאונן את עצמי למוות, היו לי בחירות הרבה יותר מוצלחות ממישהו ששם רווח לפני סימן שאלה.

* למה את לא נרדמת?/יש לך נדודי שינה?

לא, אני פשוט אוהבת לעבוד בלילה. לא כל אחד שלא ישן בלילה הוא בהכרח אחד שלא נרדם בעל כורחו.

* מה את מחפשת?

את משמעות הקיום. לא מחפשת כלום, באמת באמת. אפילו הפרופיל של מצהיר.

* בעלך יודע שאת כאן?

כן.

* למה את לא מעוניינת? יש לנו סטטוס דומה הרי!

נכון. הרי ידוע שזו משאלתה של כל אישה נשואה- מאהב (פחחחחחח הצחקת. פגישה פעם בחצי שנה כשהאישה בסופ"ש השתלמות בים המלח זה לא בדיוק...) שיהיה בסטטוס זהה לשלה. זה כל מה שחשוב, בעצם, בבחירת האנשים לבלות איתם במיטה. נשוי? גם אני! בוא נזדיין! שכח מכל השאר! אז מה אם אנחנו לא מסוגלים אפילו להסכים על המיקום של השמש בשמים בצהרי היום באוגוסט?

אני צריכה לימבו בין המצרים האלו. שלוש לפנות בוקר ואני נרדפת על ידי מחשבות של חופש.

אני נרדפת על ידי מחשבות של כלא, למעשה. הכלא הוא רק בתוכי. הכל לא נכון, הכל מתערבל כמו עשן. עירות ושינה וחלום ומציאות ויום יום ונפילה לתהומות ואינסוף וכל הדברים הנפלאים, החד פעמיים שאני רוצה להביט בהם רק עוד רגע, להשאיר אותם תחת מבטי עוד דקה.

זו הקרוסלה הזו מהגהינום שמזכירה לי שאנחנו לא בקנזס, עשויה כולה עשן סמיך של כלום ושום דבר, אי אפשר לגעת בהוריקן ואני אמורה לדעת את זה.

בבוקר אמחק

אין הרבה אנשים שיצא לי באמת לתעב בחיי. אפשר לספור אותם על יד אחת, עם שתי נשים מהלימודים שלי, מישהו שהכרתי פעם, אולי עוד איזה שני אנשים מעבודות קודמות.

אל כל אלו מצטרפת האישה שיושבת במשרד לידי. התיעוב הראשוני שלי היה אמור להיות מכריע, במקום לתת לה הזדמנות לפצות פה לידי. הייתי צריכה מיד לתת לה להאמין שאני אישה קשה שאין לדבר איתה שלא על עבודה. אבל אני נחמדה, וניסיתי. באמת ניסיתי, פעם נוספת, לתת לאנשים להנות מהספק. ככה זה היה גם עם כל השאר. נתתי להם להנות מהספק ולא לתקוף במלוא העוצמה כמו שאני בעצם יכולה.

אולי זו הסיבה שהחמישה האלו נשארו איתי, כי אלו אנשים שלא חתכתי מיד החוצה, אלו אנשים שאיפשרתי להם לדרוך עלי במסווה של "יחסים טובים במקומם הלימודים/עבודה." זה בעצם להגיד- תמורת שלום (ובעיקר שקט) אני מוכנה להתכופף קצת.

חבל.

לא צריך לשמור על שלום בכל מחיר. לא עם טרוריסטים.

אני לא טובה באמת בשום דבר. יש לי נגיעות בהמון תחומים, אבל שום דבר לא ברמת מומחיות או עומק. במיוחד לא בעבודות שמשלמים לי לעשות. אני תוהה במה אני שונה ממי שמנקה את הבניין בו אני עובדת. אין הבדל, בעצם. גם אני ניקיתי בניינים פעם.

בעצם יש דבר אחד שאני ממש טובה בו- שינה למרחקים.

😴

אתה לא נראה לי

כל מי שמכיר אותי, ולו קצת, רואה בי אישה עדינה וסבלנית, כזו שנראית שלא תרים את הקול, אבל גם כזו מרצה, שאפשר לדרוך עליה, לנצל אותה ואת האדיבות.

ו...

זה נכון.

אחרי שגמרתי 5 פעמים מאחת בלילה ועד הרגע הזה שאני כותבת, ועדיין אני כועסת? כנראה שמשהו לא בסדר. כנראה שאגרתי כעסים. לא אמרתי, לא התעמתתי. רציתי שהאדיבות תגייס לטובתי מעשים טובים/חשובים ולא התוקפנות. ועכשיו אני מרגישה מנוצלת מכל הכיוונים, רק כי אני "נחמדה"

מעניין כמה קשה זה יהיה לחזור להיות בהמה גסה, שלוקחת מה שהיא רוצה ומצפצפת על אנשים.

#לא_במחזור_עדיין_כועסת

שיחות מטופשות לחלוטין שמצחיקות אותי למות. מה קרה לאנשים? אפס בשנינות.

נ.ב. חבל שאי אפשר לשתף תמונות מסך.

נ.ב.נ. איך זה שיש כאלה עם כינויים סופר מצחיקים ושנונים, אבל שום דבר מעבר לכינוי מגניב? מה זה ההבזק הזה של מוח שהכה בהם ולמה הוא לא השאיר תופעות לוואי ארוכות טווח?

אומרים שביטחון עצמי זה מושך, אבל היום אני לא מרגישה כמו מתנת האל לאנושות.

כנראה שסופר הורמונאלית. הסיבה היחידה שמסבירה את זה שברחתי לשירותים בדמעות בגלל שבדיוק שמעתי את השיר הבא-

העניין הוא ששמעתי את השיר הזה יותר מעשר פעמים, ואף פעם הוא לא גרם לי לדמוע (אבל מצד שני, לא ראיתי עד עכשיו את הקליפ שבו אישה בגיל של אמא שלי חוגגת יומהולדת לילד שאיננו).

עכשיו... איך יוצאים בחזרה למשרד?