אין הרבה אנשים שיצא לי באמת לתעב בחיי. אפשר לספור אותם על יד אחת, עם שתי נשים מהלימודים שלי, מישהו שהכרתי פעם, אולי עוד איזה שני אנשים מעבודות קודמות.
אל כל אלו מצטרפת האישה שיושבת במשרד לידי. התיעוב הראשוני שלי היה אמור להיות מכריע, במקום לתת לה הזדמנות לפצות פה לידי. הייתי צריכה מיד לתת לה להאמין שאני אישה קשה שאין לדבר איתה שלא על עבודה. אבל אני נחמדה, וניסיתי. באמת ניסיתי, פעם נוספת, לתת לאנשים להנות מהספק. ככה זה היה גם עם כל השאר. נתתי להם להנות מהספק ולא לתקוף במלוא העוצמה כמו שאני בעצם יכולה.
אולי זו הסיבה שהחמישה האלו נשארו איתי, כי אלו אנשים שלא חתכתי מיד החוצה, אלו אנשים שאיפשרתי להם לדרוך עלי במסווה של "יחסים טובים במקומם הלימודים/עבודה." זה בעצם להגיד- תמורת שלום (ובעיקר שקט) אני מוכנה להתכופף קצת.
חבל.
לא צריך לשמור על שלום בכל מחיר. לא עם טרוריסטים.