כבר עשרים דקות שאני פורמת ובוררת, מנסה לסדר את הצמר הארוך עד אינסוף כמעט, בצבע ירוק עמוק של יער עד.
דווקא עכשיו, דווקא הצבע הזה, מדבר כל הנצח. הרי זו הסיבה שאנשים הכניסו עצי חג לבתיהם מלכתחילה. הירוק הנצחי, למרות החורף השואג בחוץ, אמור היה לסמל את החיים בתוך המוות.
אני פורמת כי אני נמנעת מעשייה. אני אמורה לעבוד, או לאכול, או לסדר את הבית, או לתקשר עם אנשים, או לצפות באיזו סדרה ריקה בנטפליקס.
במקום זה אני חושבת על הנצחה. אמא שלי גוססת. בדיוק לפני הפרימה קיבלתי הודעה שעל אף שהניתוח הצליח החולה, ובכן, תמות. ולא עוד שנים רבות, אולי אפילו לא שנים. סבב כימותרפיה עומד לפנינו, אם היא תחליט שהיא בכלל רוצה סבב כזה, פעם שנייה בחייה.
אני רוצה כל כך להנציח, וחשבתי בתמימות מה על להקליט אותה במכשיר הנייד שלי. פשוט להנציח שיחה בינינו, שבה היא מספרת לי אחד מעשרות סיפורי חייה הקטנים, על אבא שלה, כל הילדות, על הטיולים, ועל אבא שלי. את אבי לא הקלטתי, ואני יודעת שהוא רצה שאקליט. כל סיפורי חייו נטמנו איתו, ולי נשארו זיכרונות שמתחילים להתערפל. בכל זאת, שבע שנים.
למה אני לא מנציחה? למה אני לא באה אליה לאחת השיחות הארוכות האלו, כמו שהיתה לנו ממש אחרי שאבי נפטר, באירוע הנצחה של חבר ילדות שנהרג במלחמה? אז דיברנו על מוות, והסברתי לה את דעתי, והיא היתה כמו ילדה שמוכנה לספוג את כל הרעיונות האלו כי אולי תהיה בהם נחמה, וכי היא באמת לא יודעת.
למה אני לא מנציחה?
אני מתביישת לבקש ממנה.
אני גם בורחת מהמוות הזה.
בורחת לחוטים ירוקי עד שאותם אפשר לפרום, ויש להם פתרון.
זה לא בסד"מי. לא אכפת לי. אני לא חייבת לכם כלום.
