כמו שולטת בכלוב.
בדרכי מהעבודה יש חצר ובה לפחות עשרים חתולים, מכל הצבעים והמינים, כולם חתולי רחוב.
תמיד דמיינתי שיש גם איזו יד שמאכילה ונשרטת ומותקפת על ידי העשרות הצובאים לפתחה, אבל אף פעם לא ראיתי את בעלת היד הזו- עד היום.
כפי שדמיינתי היא. בתחילה בכלל לא הבחנתי בה. כעוד אחת מגרוטאות החצר, בלויה מזמן, היא עמדה. בחצר עם שמש אחר צהריים חמקמקה, כפופה ולבושה במשהו שלא יכול להיות מתואר טוב יותר מ"בגדי בית."
כפופה על שולחן קטן מפלסטיק, סכין ביד אחת, וביד השנייה עצם לבן שמרחוק היה בלתי מזוהה. כשהתקרבתי הבנתי מדוע החתולים בוהים בה בכזה עניין.
דג.
דג טרי, ראשו ערוף, אבל נראה ככזה שנקנה בשוק כשהוא עוד חי, ועליו קשקשיו ועיניו וסנפיריו. הדג דימם באופן מאוד לא מפתה מאיפה שפעם היה ראשו. לי הוא לא נראה כמו אוכל, בטח לא כשהאישה דוחפת את אצבעותיה המלוכלכות אל הפתחים הפעורים שעשתה הסכין.
מיד חשבתי איזו מלאכה כפוית טובה. כמו של שולטת בכלוב.
החתולים כגברי הכלוב הרעבים, עזובים רובם, חתולי רחוב, שיעשו הכל כדי לקבל את המנה הבאה שלהם. הם בעצמם יאבדו עניין לחלוטין מיד אחרי שלא יהיה שם עוד דג. האישה שפותחת אותו מעניינת אותם כמו טיסות לחלל.
הדג כאקט הבדס"מי שמשביע את הרעב. הוא מלוכלך, נא, מסריח. זה לא כמו דגים שקונים בחנות, שעברו הקפאה וניקיון-מפעל ויצאו לשוק מדוגמים כמו בפורנו-אוכל.
זה דג שוק, זול מה שהיה בהישג ידה של האישה וקצת יותר אותנטי מכל אותם דגים קפואים שמפומפמים מסחרית לצלחות של חתולי שמנת. זה גם לא מה שאוכלים חתולים "וניליים" עם בית, שזה אוכל קשה בטעם דג.
והאישה שפותחת את הדג...
האישה הזו היא אני.
רק רוצה שתהיו שבעים ושמחים.
