ווידויים מהתחתית

דורי פקח את עיניו במטבח הדל והרגיל שלו, זה שהיה התפאורה הקבועה לאינספור ארוחות בוקר דוממות, לנדודי שינה ולשעות מול תה מתקרר.
היה אור, אבל דורי לא היה לגמרי בטוח מאיפה הוא נובע. האם זה הפלורסנט שמעל ראשו, או שמא החלון שמעל הכיור? האור נדמה לו עמום, כמו בשעת ערביים, אבל זו לא היתה יכולה להיות שעת בין ערביים, רק תאורה אומללה.
מסיבה לא ברורה, דורי חשב שאמור להיות לו כואב, או שהיה לו כואב לא מזמן, אבל הוא שכח איפה כאב לו, ולמה, וגם הכאב עצמו לא היה עוד. פיו היה יבש לחלוטין, כמעט עד מחנק. בבטנו היתה תחושה עמומה של בטון מתגבש.
הוא הרגיש את מוחו מגרד בניסיון להיזכר איך קרה שהוא נרדם דווקא על הכיסא במטבח, ומה בדיוק הוא עשה בדיוק לפני? בכלל, איזו שעה זו היתה? כל מה שהוא זכר זה שהיה לו מאוד לא נעים, וגם קצת קר. גם עכשיו היה לו קר, אפילו יותר. הוא לבש רק תחתונים וגופייה דקה, ונעל בית אחת היתה על כף רגלו בעוד השנייה נפלה מתחת לכיסא.
"טוב," החליט עם עצמו. "זה טוב ויפה לשבת פה על הכיסא במטבח עד אור הבוקר, אבל יש דברים לעשות. תה חדש, למשל." הוא הביט על הכוס הקרירה על שולחן המטבח וזכר בערפול אדיר שפעם, מזמן, הוא הכין אותה. כעת ניסה לקום ולקחת את הכוס המלאה-למחצה לכיור. תדהמה שקטה הכתה בו כשלא הצליח. גופו לא נשמע לו כלל. זה אפילו לא הרגיש כמו מאמץ, הגוף פשוט התעלם ממנו לחלוטין. בהלה שטפה אותו באופן מידי וללא עוררין, כשיטפון-בזק, והמחשבות התפזרו לכל עבר.
עכשיו זה לא היה ניסיון פעוט לגרד את הסקרנות, זה היה נבירה מבוהלת בטופרים שלופים. הוא זכר שקרה משהו שכאב לו מאוד, ושהוא פגש מישהו שלא פגש בעבר. מישהי! אישה זרה! הוא נזכר לפתע. האם היא הסיממה אותו? זה מוכרח להיות ההסבר היחיד למדוע הוא לא מסוגל להניע שריר.
הוא זכר אותה לפתע, כמו ברק שחשף את פניה, את עינייה הירוקות ושיערה השחור. שלוש שנים הן הזמן שלקח לו להרים את הטלפון, לחייג את המספר בתשלום, כדי להזמין אליו את האישה הזו בתשלום. מכל הנשים שהונחו על שמשת הרכב שלו, ממוסגרות בכרטיסי ביקור זולים, מכל הנשים שקפצו אליו בחלונות מחשב מפוקפקים, בה הוא בחר. היא נראתה לו מבינה. היא נראתה לו אדיבה. דווקא היא? דווקא האישה שמלכה בחלומותיו הכמוסים, הפרועים, המבישים? דווקא היא הונתה אותו כך? מילא שסיממה אותו, אבל להותיר אותו קשור לכיסא? החבלים הכאיבו לפרקי ידיו, כאב עמום, כמעט בלתי מורגש. וודאי ידיו נרדמו לגמרי משעות של ישיבה רדומה בכיסא. וודאי גם רגליו נרדמו. הוא לא הרגיש אותן כלל.
ומה הוא יעשה עם זה עכשיו? הוא לא יכול להתקשר ל... "מנהל" שלה. הוא בוודאי לא יכול להתקשר למשטרה. הפחד התחלף בכעס כעת. איך הוא יכול היה להיות כל כך טיפש? איך הוא יכול היה להיות כל כך לא זהיר? כל הזונות האלו, כל הנשים האלו, טוב עשה שחיכה כל כך הרבה שנים, אם זה מה שהן מביאות לך.
לפני שנים רבות, הוא נזכר, היתה רות, נערה צעירה כמוהו, מהכיתה המקבילה. היא הסכימה ללכת איתו לסרט, וגם להחזיק לו את היד, למרות שהוא היה כזה מגושם וביישן. אמא שלו צדקה לגביו, כמובן, היא היתה מאוד חכמה. היא אמרה לו שכמו שהוא, אף אחת לא תרצה להחזיק לו יד (כי הוא כזה מגושם ומזיע בכפות הידיים), ואף אחת לא תרצה ללכת איתו לשום מקום (כי הבגדים שלו תמיד מרופטים, אין לו שום עמוד שדרה, ונודף ממנו ריח משונה).
רות רצתה לתת לו נשיקה אחרי שליווה אותה הביתה, אבל הוא לא רצה שתגלה כמה הוא הריח רע (אמא שלו אמרה שזה שילוב של סרדינים ועובש). למחרת בבית הספר הוא התעלם ממנה בהפסקה, ואז המשיך להתעלם ממנה עד שסיימו תיכון. במילא, בסוף היא התחתנה עם איזה אידיוט והיו להם ארבעה ילדים, והיא הפכה למורה משעממת. עדיף ככה, שאנשים כמוה יתחתנו עם אידיוטים, ושאנשים כמוהו ישמרו על החופש שלהם.
חזרה למציאות. לרגע חשב שהשרירים מתעוררים, שחוזרת התנועה, שהסם המשתק חולף. אבל לא, הגפיים עדיין לא נעו לפקודת מוחו העייף. לפחות כבר לא כאב לו כלל. אפילו הכאב העמום ביותר נעלם.
האישה הזו. היא היפנטה אותו. ממש כישפה אותו. היא היתה שם בכל הלילות שלו לבדו, מרחפת מעל מיטתו במבט הירוק, בוהק ונצרב, גם כשעצם את עיניו. שלוש שנים הוא חיכה עד שהיא תהיה שם באמת, בדירתו. והיא היתה.
כל השנים האלו הוא חסך. לא הוציא על עצמו דבר. אמנם העבודה בסניף הדואר לא היתה נהדרת, אבל זו היתה עבודה, והיא אפשרה לו לקנות את הדירה הקטנה שלו. שוב המחשבות שלו נדדו, על העבודות האחרות שיכול היה לעשות במקום לעבוד בדואר. הוא יכול היה להיות במשהו עם כסף, הוא יכול היה ללכת ללמוד. הוא לא היה יכול, אבל, לעזוב את אמא. היא היתה מאוד חולה כבר, אבל מצד שני, היא היתה חולה כבר שנים. כל פעם משהו אחר הציק לה. איך הוא יכול היה לעזוב אותה לארבע שנים שלמות? איך הוא יכול היה לבקש ממנה כסף ללימודיו? זה היה בלתי אפשרי. לא מספיק שאביו עזב אותה ("כמו כמו כלבה ברחוב." היא היתה אומרת תמיד), עכשיו גם הוא?
אבא שלו לקח לה הכל! היא היתה אומרת לו. הוא לא הבין על מה היא מדברת, כי היה להם הכל בבית. אפילו מפיות רקומות לאורחים בלבד. היו שם יותר דברים משמישהו היה צריך. אולי היא התכוונה לזה שהוא לקח את עצמו, ואת תומתה, ואת הריח שלו (שדבק בבגדים שאסור היה לו לגעת בהם עד שהתפוררו לגמרי ונעלמו מן העולם). הוא לקח לה את הטבעת, שהיתה ירושה משפחתית. אמו היתה מספרת שזו היתה טבעת נפלאה, וכל פעם שתיארה אותה הוסיפה לה מעט זוהר. כמה נצצה, כמה גרמים של זהב היו בה, איך אבן הברקן הפכה ליהלום עם השנים, ואז ליהלומים ואבני אודם וברקן וספיר, כולן יחד. איך הזהב הבהיק כל פעם מעט יותר בסיפורה. והנוכל הזה גנב לה גם את הטבעת.
כשהיה כבר גבר צעיר, בשנות העשרים לחייו, דורי קנה לה טבעת חדשה. טבעת מזהב, עם יהלום שהוא יכול היה להרשות לעצמו ממשכורתו. עם אבני אודם זעירות ובוהקות. אמו כל כך שמחה בטבעת הזו! היא היתה מאושרת בפעם הראשונה מזה שנים. לרגע דורי חשב שזה הפתח עבורו לחיים טובים, מאושרים, שאמא שלו תהיה גאה בו כעת ואולי אפילו תאהב אותו קצת, שהוא מתקן פשע כל כך חמור שקרה לה. ובאמת שהיא היתה מאושרת, ואפילו גאה בו קצת, במשך שבועיים בערך. לאחר מכן היא חזרה לעצמה, והטבעת הזו באמת היתה יפה, אבל לא כמו זו שהיא איבדה. בכלל לא. הוא היה כל כך קרוב ללהציל אותה, ובסוף היא עזבה אותו גם כן. לילה אחד, התקשרו אליו מבית החולים ואמרו לו שהיא איננה. נרדמה ולא התעוררה.
כמה לא הוגן זה שהיא לא אמרה לו שלום! הוא חשב אז, וגם כעת. הוא היה בטוח שדמעות אמורות לזלוג כעת על לחייו, אך הוא לא הרגיש אותן כלל. כה חריף היה השיתוק? חשב בינו לבין עצמו. כמה הדמעות היו מקילות עליו כעת, לו היו רק זולגות ולא תקועות.
האור בחוץ נעשה עמום יותר, אבל הוא היה בטוח שהפלורסנט מעליו אמור היה להיות דלוק. אפילו את כוס התה מולו כבר לא היה מסוגל לראות בבירור. הציפורים נדמו בחוץ, והעולם הלך והשחיר והשתתק סביבו. היה לו קר, והגוף נוקשה כאבן, עדיין. האם ייתכן שכבר יורד הערב? כמה שעות הוא כבר יושב כאן? הוא הרגיש שהוא כולו כבד כמו טון ברזל יצוק, שקוע במעמקי אגם דומם.
אולי היא כיבתה את האורות כשיצאה? אבל למה? למה היא בכלל היתה חייבת לעשות את זה דווקא לו? הוא התכוון לשלם לה הרבה מאוד, וגם להוסיף טיפ, אם היא היתה טובה. היא נראתה לו מקצועית, אבל זו לא הסיבה שהוא בחר בה. הוא בחר בה כי היא היתה דומה למישהי אחרת, טובה ממנה בהרבה.
גם לה היו עיניים כאלו, בוהקות, לא ממש ירוקות אבל כמעט, ואת אותו השיער השחור העשיר, השופע, גולש מעבר לכתפיים ברכות של משי. לפחות, ככה דורי דמיין אותו. הוא מעולם לא נגע בשיערה ולא יכול היה לדעת איך הוא מרגיש. בפעם הראשונה שהוא ראה אותה, צועדת לכיוונו בחיוך מתוק, הוא החסיר פעימה. זה לא היה רק משום שהיתה יפהפיה, זה היה גם משום האופן הבטוח שבו צעדה, ומשום שידה אחזה בידו של ילד קטן, שחור שיער, ומתוק להפליא. הם ניגשו עד לדלפק שלו, והוא כמעט חייך על מזלו הטוב, פעם אחת בחייו, סוף-סוף.
"שלום! אנחנו רוצים לשלוח מכתב לאבא." היא אמרה לדורי, אבל הביטה בילד בחיוך מתרחב. "יונה, תראה, כולם פה שולחים מכתבים וחבילות, או מקבלים מכתבים וחבילות. תכף נשלח לאבא את המכתב שכתבנו לו היום. רק צריך בול." היא דיברה אל הילד כעת, וחצי מחיוכה נשלח גם אל דורי.
"את יודעת, אפשר גם לשלוח בתיבה האדומה, ליד הבית, אתם לא חייבים לחכות בתור בדואר." אמר דורי, ללא חיוך. מיד הוא תפס את עצמו וחשב שהוא כזה אידיוט מטומטם. בוא בטח נשמע לה כאילו הוא רק רוצה להיפטר ממנה, כשהוא רק רצה שהיא תישאר שם ברגע הזה, קפואה לנצח. לרגע זה היה כמו הילוך איטי בראשו. היד שלה מסיטה שיער מפניה, ענוגה, עם צמיד זהוב דקיק שמנצנץ בשמש אחר הצהריים מהחלונות הגבוהים. קמטוטים הצחוק ליד העיניים, האף הקטן, שפתיים מלאות צחוק, צוואר עדין וארוך, וכולה טמונה בשמלה קצרה, קייצית. בהבזק הוא ראה עצמו יוצא מאחורי הדלפק שלו, מושיט את ידו אליה, והם רוקדים על רצפת השיש העתיקה. לרגע ראה את השמלה שלה מתנופפת סביבה, ואת המבט בעיני הילד שלה. הילד שלהם, הוא חשב לעצמו. אם הוא היה אבא לילד הזה, הוא אף פעם לא היה עוזב, הם לא היו צריכים לשלוח לו שום מכתב.
היא רק חייכה אליו והודתה לו, והראתה לילד איך להדביק את הבול על המעטפה שקצת התקמטה.
אחרי זה הם השאירו בידיו את המכתב, וצעדו החוצה באותה השמחה. דורי נותר המום, מנסה לחזור לעבודתו, ומגמגם וכושל מול הלקוחות הבאים. משהו בו התפרץ החוצה. היא היתה כל מה שהוא אי פעם רצה, כל מה שהוא יכול היה לרצות מעכשיו ולנצח. הוא עוד ניסה בכוחות אחרונים להתנגד לעצמו, להגיד שזה לא הגיוני, שהוא לא יודע עליה שום דבר, שמי היא בכלל, האישה הזו, שבאה לבד עם הילד הזה שלה, שאם הוא לא יחשוב עליה הוא בוודאי ישכח אותה .
אבל הוא לא שכח אותה. לא באותו היום, ולא למחרת, ולא בשבועות ובחודשים הבאים. היא לא באה שוב, אולי לקחה את עצתו ושמה את המכתבים בתיבה האדומה. בסוף הוא נאלץ לבקש העברה. החלומות עליה לא עזבו את שנתו, דורשים שילך אליה, אל זרועותיה הלבנות, ובין שיערותיה השחורות, ולתוך עינייה הירוקות הצוחקות. מספיק ותק באותו התפקיד אפשר לו להפוך לדוור של ממש, הלובש מכנסיים קצרים ומחלק ואוסף מכתבים בכל הבתים בשכונה. הוא הופתע כמה קל היה למצוא אותה, אחרי שהחל יוצא מסניף הדואר. היא גרה רק כמה רחובות מסניף הדואר הראשי, בבית נאה, עם גינה נאה, ואוטו קטן ונאה.
ככל שהזמן עבר, כך דורי הפך נואש יותר, רוצה יותר, מדמיין לעצמו חיים לצידה. בלילות הוא היה נרדף, נעטף במשהו כמו דמעות (הוא לא בכה מאז שהיה ילד קטן). דמותה היתה גבוהה מעליו, היא ליטפה את לחיו, היא אמרה לו: "דורי שלי... אני גאה בך." והיא אמרה גם: "ילד שלי קטן... אני אוהבת אותך מכל הילדים בעולם." ובחלומות שלו היא אהבה אותו, ועשתה איתו אהבה מתוקה ועדינה. ובחלומות לפעמים היא גם היתה מכאיבה לו, סוטרת בחלקי גופו החשופים. הוא היה ילד בחלומות האלו, והיא היתה מכה באחוריו ומושכת באוזניו ושורטת את אשכיו. גם באלו היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו.
בכל מקום דמותה הזוהרת ליוותה אותו. בבוקר היא היתה שם כשצחצח שיניים, ועזרה לו לבחור תלבושת, ישבה והביטה בו כששתה תה במטבח שנצבע בגוונים חמים, נסעה איתו לאורך המסלול היומי שלו. ולפעמים היא היתה שם באמת, הוא ידע, עסוקה בענייניה. מטפלת בגינה המטופחת הקטנה של ביתה, אוספת את הילד מהגן, מכניסה קניות הביתה, חוזרת מהעבודה. בערב היא היתה שוב בחלומותיו, כל לילה.
לפעמים הוא התבלבל ושכח שהיא לא שם באמת, והוא היה קורא לה "אמא" ומכין לה טוסט או כוס תה. לפעמים היה לוקח את החבילות שיועדו לה, וממשש את כל הדברים בהן. לפעמים היה שוכח להחזיר את כל הדברים בחבילות, כי הרי היא גרה בביתו וישנה במיטתו, הוא לא היה צריך לארוז את השמלה החדשה שקיבלה, והעגילים החדשים- מקומם היה על השידה לצד המיטה.
בבת אחת הכל נגמר. העבירו אותו בחזרה לסניף הדואר, ובפעם הבאה שבא לבקר בביתה ולהביט בה היה שם שוטר שהסביר לו שזה אסור ועליו להתרחק מהמקום. אהובתו נראתה כל כך מבוהלת כשהביטה בו מחלון המטבח שלה.
אז דורי לא חזר שוב אל הבית, ולא אסף את חבילותיה, ושנא אותה כשבאה אליו בחלומות, והשתוקק אליה כל העת. כמו רוח רפאים היא ריחפה בחייו, עד שראה את כרטיס הביקור על מכוניתו. אז החל לחסוך כדי להביא את האישה המחליפה לחייו, לפחות ללילה אחד.
ועכשיו זה. החדר סביבו החשיך לחלוטין ורק צורות עמומות נותרו, כהות ומטושטשות. שום צליל לא נשמע, ודורי הבין, סוף סוף, שיותר הוא לא יקום מהכיסא הזה עליו הוא יושב. הגוף לא התרכך, השרירים לא פעלו, הוא רק היה כבד יותר ונוקשה לחלוטין. הוא לא ידע איזה סם היא נתנה לו, אבל הוא היה משותק לחלוטין. בראשו ריצדו הדמויות, האישה המחליפה, האישה שחורת-השיער מהבנק, אמא שלו. הן התערבבו, צצו, נעלמו, צחקו באוזניו חרישית. ואז, רגע לפני ששקע לגמרי בחשכה, היא לחשה לו כמו אז בחלומותיו, בקול ברור וצלול: "ילד שלי... אני אוהבת אותך." וכמו ברק הכה בו הזיכרון. האישה האחרת באה לביתו, הושיבה אותו בכיסא, קשרה אותו. היא היתה עייפה ועצובה אבל אדישה. היא לא אמרה לו שום דבר, רק סטרה לו על לחיו סטירה אחת- וליבו עצר. הכאב היה כה חד ופתאומי שדורי תהה איך הוא יכול היה לשכוח דבר כזה. מעולם לא חווה כאב גדול מזה.
הוא נזכר במחליפה המבוהלת, מנסה להעיר אותו, מנסה להחיות אותו בכוח רצונה, ואז הוא זכר אותה לוקחת את בגדיה וחפציה ובורחת מביתו. בכל כוחו הוא ניסה לצעוק, ניסה לעצור אותה, אבל שום דבר לא קרה, ואז הוא נרדם ושכח מכל זה. איך הוא יכול היה לשכוח? אילו הוא היה יכול לבכות כעת, הוא היה מילל על חייו המבוזבזים.
לאט הוא נרגע כעת, יודע שאין מה לעשות עוד, שהוא איננו. הוא מת. הוא לא יכול לעשות שום דבר לגבי זה. כבר שעות שהוא מת, על הכיסא במטבח שלו, ואף אחד לא בא לחפש אותו, לאף אחד לא אכפת. רק יש לו את האישה מחלומותיו, ואל זרועות הרפאים שלה הוא רצה לשקוע. לאט לאט הוא נרדם בחשיכה המוחלטת האילמת.
-
דורי התעורר במטבח הדל והרגיל שלו, זה שהיה התפאורה הקבועה לאינספור ארוחות בוקר דוממות, לנדודי שינה ולשעות מול תה מתקרר. במעומעם הוא שמע את האנשים שנשאו את גופו ולשווא ניסה להגיד להם שהוא עוד כאן.