כל כמה זמן פתאום אני מרגישה שזה הרגע הנכון להשיל מעל עצמי את עצמי הקודמת.
תמיד זה מתוך תקווה שגם בכסות אחרת אני לא איעלם ולא אשכח. לפעמים, אני פשוט ארסית רק כדי לדעת מי ישאר איתי באמת, למרות שאין לי צבעים יפים ולא ייחוד.
אני לא עושה עצמי ברורה. דמיינו חבל מתוח. בצד האחד, אני גאה בעצמי, אני חזקה ויכולה, אני יפה ומוכשרת, עפה על עצמי בכל דרך אפשרית ומתמסרת לגמרי לאור הזרקורים ולחיבה, למשחק ולכיף. בצד השני של החבל יש אותי מסוגרת בתוך עצמי, קטנה ובלתי נראית, חסרת ייחוד לחלוטין, משעממת, בנאלית, אחראית ורצינית, יציבה. מוגנת.
כנראה שהיום אני בצד השני של החבל. חבל.
*לפחות זה בריא, כי בצד השני אני פשוט בלתי נסבלת עם היהירות הלא מבוססת שלי.
*לפעמים, אני רק רוצה להיסגר ולהתקפל קטן קטן, להתכווץ, רק כדי שמישהו יחפש אחרי בבהלה. רק כדי שמישהו ילחם על למצוא אותי. איזו דחיפה לאגו. פתטי.
