החלטתי לחזור לכתוב את החלומות השונים שפוקדים אותי. לכתוב על הטירוף והכאב שהפרידה אין לי כוח יותר. זה למעלה מיכולותי. אני רק מתחילה, ומיד מתנפצת. נזכרת בכל הטוב.
אם אתה קורא את זה, למרות שאני לא חושבת שתקרא, אני מבינה נראה לי, ואני אסלח על איך שזה נעשה. הכל עדיין כואב לי, בכל הגוף, אבל אני אהיה בסדר, וגם אתה.
לחלום:
חלמתי שאני באה לעזור לאישה מבוגרת שגרה בשכונת עוני. באתי עם בעלי והילדה משום מה, ועוד אנשים וחברים. היינו אמורים לעזור לה עם קניות, ולקחת אותה לסידורים. כשיצאנו מהדירה שלה מישהו חלף ברחוב על אופניים והחל לירות. כולנו נשכבנו על הדק מחוץ לבית, מנסים לא להיפגע. הבחור עשה סיבוב והמשיך לירות בבתים, בבית מולנו למשל, איפה שישבו כמה נערות צעירות. הוא לא פגע באף אחד מאיתנו, אבל כעבור רגע הוא חזר עם האופניים, ותפס אותי והכניס אותי לבית של האישה המבוגרת. הוא היה צעיר, בן 18-20 כזה, והוא היה משוגע לגמרי. כמו אלו שיוצאים לירות בחבריהם לכיתה בארצות הברית. הוא דיבר על כמה החיים שלו לא הוגנים, תוך כדי שהוא מחזיק את ה-m16 שלו מכוון עלי. אני מנסה להרגיע אותו כמה שאני יכולה, והוא אומר לי שהנשק לא דרוך והנצרה סגורה. הוא דורש שאכין לו אוכל, ואני מכינה לו כריך עם גבינה ונקניק, ותוך כדי מנסה לרכך אותו. אנחנו מדברים, והוא אומר לי שהוא מתכוון לשכב איתי, ואני יודעת שזה יהיה כואב כי רואים שהוא סאדיסט, שהוא רוצה להכאיב ונהנה מכאב של אחרים. כל הזמן אני חושבת על בעלי והבת שלי, כמה שהם בטח דואגים לי.
ואז הוא מחליט שאנחנו צריכים לצאת החוצה לאנשהו, וכבר בוקר, והנשק עדיין עליו ועדיין מכוון עלי. למרות זאת, הוא סומך עלי שלא אברח. אנחנו הולכים ברחוב במורד גבעה, ומולנו יש נמל. משום מה הוא מחליט לרוץ אל המים, ומשאיר אותי מאחורה. הוא נבלע בין האנשים, ואני בורחת בכיוון ההפוך. אני מנסה להתחבא בפארק, בין עצים ושיחים, ומישהו מתיישב לידי. אני מספיקה לשלוח מיקום בטלפון, לפני שהמישהו הזה מנסה לגעת בי. אני רצה שוב במעלה הרחוב, ומגיעה לחנות ומספרת למוכר שאני צריכה להתחבא כמה דקות, עד שיבואו לאסוף אותי, וגם הוא והחבר שלו פתאום חוסמים לי את היציאה, מתבדחים ביניהם עם מבטים זוממים. תחושת הרדיפה בשלב הזה היא פסיכית, ואני מצליחה שוב לצאת ולברוח, ונכנסת למכון כושר, מקווה שיבואו למצוא אותי, ושיצליחו, כי הטלפון שלי כבר מת.