זו היא הסעודה האחרונה, באולם אבן מואר בנברשת נרות באורם הכתום-לבן. שב, שב.
מתחילים במתאבנים: התאנה הממולאת גבינת עיזים עדינה, אגוזי מלך, מתובלת בזילוף דבש ומרווה מונחת לפניך כחיזור שאני עושה.
החיזור, החלק הנפלא הזה, השעות של השיחה והחשיפה שלי את עצמי מולך, מציירת עבורך את הפלא שאני יכולה להיות. מוצאת את הנקודות הכי יפות שלך ופורטת עליהן, מביאה אותן קדימה. כן, אני רואה אותך. אתה יפה כל כך.
מנת הפתיחה: כרישה חמימה על גחלים, בניחוחות גחלים, על מצע קרם פיסטוק אוורירי, בתוספת קרם פרש רענן.
כאן מתחילות המחוות. חשבתי עליך, מצאתי את הדבר הזה שחיפשת, התקשרתי להזכיר לך ש... למדתי על הנושא הזה כי אמרת שמעניין אותך. אה, גם יש הופעה של הדבר הזה שאתה אוהב, רוצה לבוא איתי? חשבתי שבטח אתה צריך כזה חדש, אז הייתי בחנות והבאתי לך. בוא, נלמד למבחן שלך ביחד, תן לי לראות את המצגת שיש לך בעבודה השבוע.
מנת מרק: מרק לוהט של ירקות כתומים עם קרם קוקוס ורוזמרין, ולצידו צנימים דקיקים של לחם כוסמין-בסגנון ראסטיק, מתובל קצח.
העושר הרוחני הזה שנוצר בינינו, שאני מבינה אותך, באמת ולעומק. יש לנו את החיבור שבו אני מבינה למה אתה נהנה דווקא מהמוסיקה הזו שגם אני אוהבת כל כך, למה הסדרה הזו נגעה בך ככה, ובי גם. תחומי העניין שלנו חופפים כל כך שזה נדמה קוסמי, עמוק מהחיים האלו, ארוך מהנצח. חיבור שמימי. אנחנו מתואמים בטעמים שלנו, במגע שלנו, במה שאנחנו מאמינים בו, וחושבים שהוא נפלא.
מנת דג: לברק בקראסט אגוזים, חמאה קטיפתית, עשבי תיבול ולימון, לצד ארטישוק מדורה פריך, עם שמן זית ובלסמי מצומצם.
כאן מגיע המגע. המגע בינינו הוא מדויק, ישיר. אנחנו מדברים אותו, עד שנגמרות המילים בינינו. אין מקום אסור, הכל פרוש בפנינו, כל הגוף. הכל מוכן, משתוקק ורועד, ואני מניעה את עצמי אליך כל העת. במטבח ובסלון ובמקלחת, הידיים שלי עליך כמו שהעיניים שלך עליך, במיידיות, ברכות, בחיבה אינסופית. הגוף שלך הוא מקור העונג שלי, והגוף שלי מתמיד למצוא את שלך, ללא הרף. עדין, וחזק, כואב ורך, ממגע כפות הידיים כמו בטעות, ועד המגע הזה בכל חלק בפנים ובחוץ שאפשר, היצמדות העור לעור.
מנת סלט: ג'ונגל של עלים ירוקים וסגולים, רצועות בצל דקיקות, גילופי גבית מנצג'ו מבצבצים מבין שברי פקאן מסוכר עם אוכמניות מתפקעות מתוקות ובלסמי מצומצם מלטף.
שירות זה חלק חשוב בזוגיות שלנו, מה אנו עושים זה לזו. אני אבשל לך, אכין לך את הקופסה שלך שלא תהיה רעב, אני אלמד מתכונים חדשים ומעניינים. אני אנקה לך, אקשט לך, אעשה את הבית שלנו נכון ליד ולך, בית מלא חום. זה הקן שלנו, ואני מכינה אותו כפי שאתה מכין אותו, מקפל כביסה, מחליף נורה, תולה מדף. שנינו הולכים לטייל בערב עם הכלבה.
והשירותים הנוספים האלו, להעיר אותך בבוקר ולהזכיר לך את הפגישה, את המטלה, לעזור לך לבחור את בגדיך, להתקשר כשאני יודעת שרע לך ולהצחיק אותך כל הדרך אלי.
מנה עיקרית: ביף וולינגטון אישי- נתח פילה ורוד ורך עטוף בחרדל, עטוף בפרושוטו, עטוף בקרם פטריות, עטוף בבצק עלים מתפורר, כמו בובה רוסית יפהפיה של טעמים. לצד רוטב חם, וגזרי-בר דקיקים ברוטב מתקתק.
החלק הכי גדול בינינו ושפת האהבה שלי, הדיבור. אין דבר שלא אומר ושלא מדובר בינינו. הרגשות, המחשבות, הבדיחות, הפחדים, התקוות, השנינה ומשחקי המחשבה היפותטיים וחסרי הגבולות. המרחק בין נפשות הוא עצום, בלתי ניתן לגישור. לא משנה כמה ניגע פיזית אחד לתוך השני, כמה תהיה בתוכי ואני בתוכך, תמיד העור יפריד בינינו, ותמיד תגשר על המרחק רק השפה. רק היא המקרבת אותנו לקריאת מחשבות, להכרה של נפש של אחר. מה שהופך אותי אותך לאפשריים, למחוברים. תן לי כל יום את המילים שלי, את הבשר והלחם, לחיות בתוכך, ושתחיה בתוכי. ונדבר, עד אור הבוקר נדבר, עד כלות הנשמה נדבר.
קינוח: פרוסת עוגת שוקולד מריר נימוחה ועדינה, בשכבות הנפרדות בשמיכת מחית פטל שחור, בציפוי קרם מסקרפונה-פטל, פירות יער טריים ו"גולגלות" שוקולד מריר משובח.
מתנות הן החלק המתוק בקצה, הן החלק המלכד בתוכו את מכלול המחשבות והמחמאות עליך. לא סתם מתנה, מתנה עשויה בידי, מלאכת מחשבת. מתנה שנתתי בה את מחשבתי העמוקה ביותר, של מה שיהיה לך טוב, שישמח אותך, שיתאים לטעמך. מתנה שנתתי לה שעות של הכנה. ככה אתה יודע כמה אתה מעסיק את דעתי.
כל הסעודה הענקית, הכבירה הזו, עומדת מיותמת על השולחן, נרקבת לאיטה. איזה בזבוז, אתם, אלו שניגשים, מביטים, ששבעו כבר בבית, ששומרים את גזרתם, שחוטפים דובדבן, חתיכת עלה, שדוחפים אצבע ומלקקים, ועוד מותירים את הסעודה עזובה.
איפה אתה הסועד שיקח את כל המשתה האדיר הזה שהכנתי לכבודו? הרעב? הגווע אלי?
למה אתה הולך?
