"אז זה הסוף. איזה טמטום." הוא חשב לעצמו, בעודו משחרר טיפת אחיזה אחרונה במלחמה על גופו.
הוא לא היה אוכל ביצה קשה בבוקר, ולא חומוס בצהריים. הנשימה האחרונה שלו היתה לו כבדה והריחה כמו ביצה וחומוס. אילו הוא רק היה יודע, ואילו הוא רק היה מתכנן קצת יותר טוב.
רויטל ממשאבי אנוש, הבת זונה. זה מה שיהרוג אותו? איזה טמבל הוא לפעמים. הולך אחרי זין לכל מקום אפל שאליו הזין רוצה ללכת. טוב, הוא לא צריך לדאוג מהאידיוטיות שלו יותר, לא? הוא רצה לחייך מהבדיחה של עצמו, אבל קשה לחייך כשמישהו עסוק בלחנוק אותך.
לא ממש חייו חלפו מול עיניו, אלא רק החודשים האחרונים. אם הוא היה מתאמץ, הוא היה נזכר בכל האירועים שהובילו אותו להיות זה שנחנק עכשיו, אבל הוא לא התאמץ. רק תמונות מהתקופה האחרונה.
חודשים עברו בעבודה לפני שהוא שם לב לרויטל. כשהיא עשתה לו את התהליך כניסה לתפקיד, היא נראתה לו סתמית למדי. הוא לא חשב עליה בשום אופן.
רק כשהתחילו התלונות היתה לו שוב אינטראקציה איתה. ובאמת, הוא לא היה מתלונן אם זה לא היה פוגע לו בעבודה. בכלל, איזה גבר מתלונן על הטרדה מינית? אבל זו היתה המנהלת שלו, והיא משכה פרוייקטים מתחת לידיו כל פעם שהיה מוכן לסיים אותם ולקבל את הקרדיט, וכל פעם אחרי שדחה את החיזורים שלה.
"בחור יפה כמוך צריך אישה טובה שתדאג לו." היא קרצה. "תבוא אלי, אני אבשל לך. בטח לא היתה לך אישה אמיתית כבר תקופה ש... תדאג לך." היא הדגישה את המילה "תדאג", בגבות מורמות, רומזת למה שהיא תדאג לו באמת.
מול רויטל הוא היה צריך להסביר שוב ושוב כל ניואנס, ואיך הדברים הקטנים האלו הפכו לתמונה מכוערת מאוד של יחסי עובד-מעביד.
לפחות רויטל באמת דאגה לו, וערכה שיחות עם המנהלת הסוררת, אפילו ערבה את הדרג שמעליה. בינתיים, לא היתה עילה ממשית לפעול נגד המנהלת, אז הוא המתין, בסבלנות, והתנחם באמפתיה שרויטל הראתה לו.
פה היתה הבעיה שלו. פתאום, הוא גילה שרויטל היא יותר מפקידה סתמית. היא אופטימית, וזה מדבק. החיוך שלה עורר בו דחפים שניסה בכוח להשתיק. לפני רגע הוא התבכיין על איך מטרידים אותו בעבודה, ועכשיו הוא מזיל עליה ריר? זה לא נראה טוב. חוץ מזה, רויטל היתה נשואה לבחור שהיה דומה יותר לשור מאשר לאדם. הוא ראה אותו פעם אחת, כשבא לאסוף אותה מהעבודה.
לא, רויטל היתה מחוץ לתחום. עד להרמת כוסית בחנוכריסמס, שם כל הגבולות נפרצו בבת אחת. היה לו קל להאשים את היין הזול, אבל האמת היא שהוא יכול היה לעצור אם הוא היה רוצה, והוא פשוט לא רצה.
הם מצאו את עצמם בשירותי נכים בקומה 13 שהיתה נטושה בשעה זו של הערב, ופרקו כל עול.
משם הם נפרדו לדרכם בשקט, ולא דיברנו לאורך סוף השבוע הארוך של החג. אז הוא הבין את גודל הטעות שעשה, כי המחשבות עליה לא הפסיקו לרדוף אותו. הוא רצה אותה שוב, בבית שלו, במיטה שלו. בתור מי שמצא את הזיונים שלו בבתים של אחרות, זו היתה הרגשה משונה לרצות מישהי במרחב האישי שלו.
כשחזרו לעבודה, מתברר שגם היא הרגישה כמוהו, או דומה לכך. היא, לעומתו, לקחה את הבגידה שלה בבעלה קשה מאוד. היא הסתובבה בין המשרדים בעיניים אדומות (מדמעות או מחוסר שינה, או משניהם), ונמנעה ככל הניתן מלפגוש את מבטו.
בכל מקרה, המרחק שתפסה לא היה יכול להישמר לאורך זמן. הוא ידע איזו השפעה יש לו על נשים, ומשם הדרך לשירותי הנכים היתה קצרה.
המפגשים שלהם התארכו ונעשו מסוכנים יותר, לא רק בשעות שהמשרד היה ריק. אז הם החליטו להעביר אותם לבית שלה. זו לא תהיה הטעות האחרונה שהוא עשה.
הוא הגיע אליה הביתה בשעת ערב מאוחרת. בעלה היה באירוע של העבודה שלו, הילדים אצל הסבא והסבתא. רק הוא ורויטל. איפה עוד הוא טעה? כן, הוא לא בדק שהיא נעלה את הדלת של הבית, ולא של חדר השינה. הוא סמך עליה. טעות ענקית.
הוא לא ביקש ממנה שתהיה שקטה יותר, להפך, הגניחות והצעקות שלה בזמן הסקס רק הדליקו אותו יותר. עוד טעות.
הוא נתן לעצמו להיסחף עמוק לתוכה, הטעות הגדולה ביותר. כי הוא נסחף ונעלם בתוך הרגע והקול שלה, והשיער המתולתל שלה, והאור העמום בחדר, והריח המשכר של הבושם שלה, והטעם המתוק-מלוח של העור שלה, ו...
כאילו בהבזק הוא מצא את עצמו בכאן ועכשיו, בבעלה של רויטל מועך את קנה הנשימה שלו, בשקט מחריד ובקור רוח של הרוצח שהוא תכף יהפוך אליו.
"רונן לאאא!" צעקה רויטל, אבל הוא ידע שזה כבר מאוחר מידי ותכף עלו כתמים שחורים מול עיניו.
"איזה סוף מטומטם..." המחשבה זמזמה במוחו הנרדם, המרפה...
"סתם, צוחקים איתך, אחי." רונן, בעלה השור של רויטל, אמר בעודו מושך בו לתנוחת ישיבה. האוויר חזר למלא את ריאותיו, והוא שאף אותו פנימה בכוח, משתנק ומשתעל.
"אנחנו בקטע של לצפות אחד בשני, רק חבל שלא יצא לי לראות את הפעם הראשונה בחנוכה." הוא צחק.
"מטומטם." הוא חשב לעצמו.