ווידויים מהתחתית

בפוסט הקודם, אז הפכתי בזה עד שמצאתי את הדימוי המתאים לי לגבי הכפילות.

זה כמו לראות רוח רפאים של אדם אהוב- מייסר ומעורר חרדה מצד אחד, אבל מעורר תחושת הקלה ושמחה מהצד השני.

בקיצור, מקווה שרוחות אהובות יבואו להגיד לי שלום מידי פעם. 

במיטה הריקה, אחרי יום ארוך, כשהבית כמעט נקי (אבל אף פעם לא באמת סיימתי את המטלות).

אני מביטה מהמיטה דרך החושך המוחלט שבבית החוצה, אל אורות העיר, אל שמי הלילה. בקומה השלישית, במעלה הגבעה, אני מרגישה את האוויר קריר שוטף אותי אפילו שכבר כמעט קיץ.

דווקא אז אני מרגישה שאני מוגנת במערה שלי, שאני חלק משבט גדול של בני אדם, שכמו אבותיי הקדומים מתנחמת באור מדורות רחוקות (ופה פנסי רחוב).

דווקא אז אני מרגישה כמו חיה בקן שלה, בחור בעץ, במאורה, בנקיק בסלע. 

דווקא אז מתחדדת הדואליות של חלק ובנפרד. בנפרד, לבד בבית הנעול כמו חיית-היער, ביחד עם כל האנושות שסיפקה לי את כל מה שסביבי, ששומר עלי. ביחד עם השבט האדיר הזה של נפשות, בנפרד שאני מביטה החוצה מהחלון ופנימה אל בתים וחיים שאני לא ממש יכולה להבין.

זה לא יכול להיות חסינות להשמנה מעוגות שוקולד, יכולת לרוץ מרתון לאחור, להשיר שיער מהרגליים בכוח המחשבה...

למה תמיד זה חייב להיות קריסטלים שבורים באוזניים או משהו מופרך כזה?

זר בסופר: "אני לא יודע מה ההשכלה שלך, אבל אל תשימי את הטלפון שלך בשמלה מקדימה, זה לא בריא ויכול לפגוע לך בלב."

מה שיכולתי להגיד:

- "לא יודעת מה ההשכלה שלך, אבל אדם בגילך צריך לדעת לא לדחוף ת'אף שלו לעניינים של אחרים."

- "כשאנשים משכילים כמוך יתחילו להכין בגדים עם כיסים שימושיים, תבוא בטענות."

- "אויש, סתום כבר יא טרחן."

מה שאמרתי:

.

נאלמתי כי יש בזה משהו שעבורי הוא טריגר. דווקא משום שאני לא בורה או טיפשה, לרוב אני לא צריכה עבור טענות כאלו מערכת הגנה. אז אין לי.

יש לנו עם שאוהב להתערב. לכסות את זה ב-"זה לטובתך" זה לא רק צביעות, זו עזות-מצח וגאוותנות. זה עם שלא חושב שהוא יכול לטעות והוא רק טועה.

אני רוצה הביתה! איזה סאדיסטים, בחיי. משחקים איתי משחקים של ים-יבשה עם ה"הפסקות אש" האלו.

אם היה לי משהו להגיד על בדס"מ, אבל אני כרגע ה-20%, אלו שלא ממש פה גם כשהם פה.

או אם היה לי סתם משהו להגיד 😅

בינתיים, במקום זה, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה אני מתגעגעת הביתה, כמה הייתי רוצה לחזור לישון במיטה שלי. אפילו שיש שם בלגן, ויש לי שם מיליון מטלות, ויש עבודה כל יום (אני מתגעגעת לעבודה כל יום), אני רוצה את הפינה שלי. אני רוצה להירקב מול הטלוויזיה שלי עם ערימה של כלים מלוכלכים וכביסה שלא נעשתה (זה קורה גם פה, אבל פה אני צריכה להיות לבושה בשביל זה).

אני במקום כל כך יפה ובטוח, ויש לי זמן חופש ליצור ולעשות, וכל מה שאני רוצה זה לחזור לעיר המבולגנת שלי, לשגרה שבה אין לי זמן לנשום, והכי חשוב- לאנשים שלי.

החיבוקים שלך הם מצרך בסיסי, וזה באמת פשע נגד האנושות שהאיראנים מונעים אותם.

וגם בגלל שפסח, ומשה צריך להיכנס לתיבה כבר-

אז הבורקס שלי מוכן לנקנקיה שלך. בוא ניכנס למרחב המוגן. הבאתי פיג'מה ושמיכות.

וכאילו לא יכול לעזור עם זה שום דבר, עם ההרגשה שהקסם שלי דועך בעיני אלו שמכירים אותי, ולא רואים אותי מעניינת מספיק.

איזו הרגשה מכוערת של עצמי, שלא מתלהבים ממני כמו שנראה לי שמגיע לי. אגוצנטריות בצורתה הגולמית.

רעם טילים בחוץ, אני סתם מתמרמרת על זה שלא כזה נהנו מטרחה של שש שעות במטבח היום. והלוואי שהיה מרגש אותך להיפגש איתי, כמו שאותי מרגש להיפגש איתך, ושהיית הופך עולמות כמוני רק בשביל לגנוב כמה שעות ביחד. זה הרבה לבקש ואני מתחילה להרגיש שזה לא מגיע לי פשוט כי הקסם שלי דעך, ואני לא מעניינת יותר.

עד הבוקר זה יעבור.

מכשפות רוכבות על מטאטא כי הוא מייצג את הזין המטאפורי שהן שמות על כולם.

כל פעם שמתחילה מלחמת מינים.

עוד יותר חבל שאני לא מקבלת שקל על כל פעם שמכריזים קרב. יאכטה היתה לי.