ווידויים מהתחתית

עשתה את העולם השבור שלי טוב בהרבה. מזל שאתה לא קיים יותר, לפחות עבורי.

על חורבותייך השרופים יש מחול ושיר.

Go fuck yourself. You are still dead to me.

שאני יכולה לאכול כל יום מאפים/לחמים עם גבינות שמנמנות, וריבות חמוצות מתוקות. 

אני רק צריכה לפצות על זה בלא לאכול כלום חוץ מזה. קל, לא? נשמע לי הוגן.

בנוסף, תודה שאתה בא איתי להרפתקאות הוביטים בהרים מושלגים ❤️

נ.ב. ודורבנים!

היא דתייה

או

קר לה?

כל הכבוד לאלו ש-השם לא מבלבל אותם ;)

יש הצעות?

בינתיים בחרתי נסיך.

איך היינו מכורבלים באוטו כל החורף, מול היער, מול הים... זוכר איך לא הפריעו לנו מיליון נסיעות ומיליון טילים וכל המלחמה הזו?

כל הזכרונות שלי איתך טבולים באור.

אבל נראה שזה נחל אכזב.

שבועות יש לי צפייה אחת או שתיים, ופתאום... 

כאילו מי שעובר/ת, שתפו אותי אם מצאתם משהו מעניין?

כשאני חושבת שמישהו באמת רוצה אותי.

אני תמיד טועה.

אל תשאלו אותי איך מצאתי את עצמי מסתתרת בין צללי הארון. אין לי מושג.

הנקודות בדרך ברורות. הרומן עם השגריר הזר, החודשים הארוכים של התגנבויות במקומות ציבוריים וחצי-ציבוריים (פארקים, מעליות, חדרי-ישיבות, כל כך הרבה מושבים אחוריים ותאי שירותים), חדרי המלון והטיסות לחו"ל.

בעצם, לא יכולתי שלא להיות כאן, ברגע הזה מסתתרת מהאישה האחרת.

ההרגשה שאני לא שייכת לעולם הזה היתה שם מאז שהייתי אני. חייזרית בלבוש אנושי, חיית פרא שאומרת "סליחה, תודה, בבקשה." כמה נתליתי בזרים כדי למצוא לי בית. כל מי שהראה טיפת חום, כל מי שנראה לא שייך. זו הסיבה שהשגריר קסם לי. לא רק שהוא היה יפה תואר, חכם ואצילי בדיבורו ומעשיו (תמיד התחרט שבגד, תמיד פתח דלתות והזיז כיסאות), זה גם שהוא היה לא מפה, לא מהארץ הזו, לא מהתרבות המשונה הזו שבה כולם צועקים על כולם.

נדדתי. חיפשתי בתים שיגרמו לי להרגיש פחות לבד, ואיזה בית יכול להיות שלי אם לא בית של יוצאי דופן? אולי ביניהם אהיה רגילה, נורמלית. הנורמלי היה בצד השני של החלון תמיד, מבריק ומואר, זר לי, תמיד יכולתי להביט בו דרך הקיר השקוף ולא לגעת בו אף פעם.

רק כשהבטתי בחלונות מוארים, בתמונות שלהם על הקירות, בזיכרונות האינטימיים שלהם, ורק מתוך הצללים הבטוחים שלי, הרגשתי את ההתרגשות הזו. כאילו חוט נמתח מן הרחם שלי ועד לגורני, מתוח עד כדי התפקעות כמעט. זה הרגיש כמו אהבה. זה חירמן אותי.

בבית של השגריר הכל התעצם. הוא לא רצה שאבוא, אבל התעקשתי שנמאס לי מחדרי מלון זולים, ואצלו אף אחד לא שוכב במיטה חודשים ארוכים. הוא בגלל העבודה, אשתו בגלל הריבים והשינה בסלון.

בלית ברירה הוא הכניס אותי ערב אחד אל הדירה העצומה בקומה העשירית. זה הרגיש כמעט כמו חילול קודש להניח את התיק שלי בכניסה ולתלות את המעיל שלי על המתלה הזהוב. אחרי זה באמת היה שם חילול קודש. 

את כל הבית ליטף מבטי, אבל רק חפצים אחדים קיבלו מגע אמיתי. החפצים הקסומים שלה. צעיף המשי שלה. קרם הידיים. ספל הקפה האהוב עליה.

משקפי השמש שלה.

הנה, פה על הספה היא וודאי יושבת בערב עם כוס קפה, או יין, או מים עם לימון ומלפפון. פה במרפסת היא בטח מסתכלת החוצה אל העיר, ואולי מעשנת סיגריה שהילדים לא יראו?

הבית מצוחצח ונקי, דומם, ובכל זאת מרגישים בו את החיים. מתחת לכורסה צעצוע מטוס קטן, בשירותי אורחים צעצוע פלסטיק של דרקון. אני רוצה לנשום את כל הנורמליות הזו לתוכי, להפוך לחלק ממנה, להפוך לחלק מהרהיטים שלהם, לצל על הקיר שלהם.

התהלכתי עירומה, לובשת רק את הבושם הנפלא שלה, שוכבת במיטה שהיא כבר לא השתמשה בה, קוראת את הספר שהשאירה פתוח עם משקפי הקריאה שלה.

סיבוב המפתח בדלת שלח אותי אל ארון הקיר הענקי שלהם. שם, בין הבגדים היפים שלה עם הריח של מרכך הכביסה וגם... מעט זיעה? הריח שלה?

רק שלא תראה אותי עכשיו. אולי אתם יכולים לעשות משהו? להסיח את דעתה? אולי היא לא תבחין בי בחושך אם אתם תרצדו על הקירות?

אני מציצה החוצה, וזה השגריר בחדר. אלבי. הוא מחייך חיוך מתוח לעבר הארון. אשתו נכנסת לחדר והלב שלי הולם לי באוזניים. היא נראית בדיוק-בדיוק כמוני. אותו האף, העיניים העייפות. איך זה ייתכן?

הוא מסתכל עלי, ואז עליה.

"אתן יכולות להתאחד שוב. התגעגעתי לזה שאתן אחת." אלבי אומר בחום מוזר, מביט בי כאילו הוא מאוהב עד מעל הראש.

"אני לא יכולה בלי הצל שלי." אני האחרת אומרת, ואני מהדהדת.

נכון, שכחתי לומר לכם. לפעמים אני ככה מאבדת את הצל שלי והיא מסתובבת בעולם. טיפשונת שכמותי.

---------------

תודה לכל מי שקרא עד כה :)

כעת אני חוזרת לפרוייקטים האחרים שלי, קצת.

טריגר לטבח אוקטובר, לא בדס"מי

הוא פתח את הדלת האחורית של הוילה של משפחת ברוש, נשקו הולך לפניו אל החלל השחור. הלילה כבר ירד, והבני זונות ניתקו את החשמל לכל הישוב. רק הירח האיר את הדרך, אבל היה קשה לדעת מול מי הוא עומד. נאמר בקשר שהם הורידו את כל המחבלים, אבל אי אפשר להיות זהיר מידי.

זיעה קרה נקוותה בכל מקום בגופו, ותום הרגיש שוחה בתוך האפוד והמדים הלוהטים, אבק כיסה אותו וייתכן שגם דם, הוא לא היה בטוח. הוא הרגיש מטונף, וזה כל מה שיכול היה להרשות לעצמו להרגיש. בית אחרי בית הוא פתח דלתות מפוחמות וחלונות שבורים. לפעמים הוא שמע לחישות מבוהלות, לפעמים צעקות הקלה, ובמקרה הגרוע ביותר הוא לא שמע דבר...

רק עוד שני בתים והוא יכול לחבור. לא תהיה מנוחה בשבועות הקרובים. תום ידע את זה גם בלי לחשוב על הסיוטים שילוו אותו לשארית חייו. הוא ראה יותר מידי, ידע יותר מידי, הרגיש יותר מידי ועכשיו הוא ניסה בכל כוחו להחזיק את הסכר במרכז החזה והבטן שלו, כי יש לו עוד שני בתים. הבית של משפחת קולאיי, והבית של משפחת אדרסן.

הדלת נפתחה כלוע אפל, ומיד תום התמלא בתחושה שמישהו שם, מחכה לו ומביט בו, למרות שלא שמע דבר.

"זה הצבא, יש פצועים?" הוא לחש לתוך הבית.

"היי, היי! אנחנו כאן!" קרא קול בשקט, קול של ילדה. איזו הקלה שטפה אותו. ילדה! בחיים! נשמעת מודאגת, אבל לא פצועה.

"את בסדר? את יכולה לבוא לכיוון הקול שלי?"

"אבא אמר לי לחכות פה."

"זה בסדר, את יכולה לצאת עכשיו. את בטוחה. אבא יפגוש אותך בחוץ." ניסה לשכנע אותה, בהלה מתגנבת לקולו. מה אם היא לא תרצה לצאת?

"אבא אמר-" היא התחילה, ואז תום שמע קולות מאחוריו.

"צ'וצ'י זה אבא!" נשמע קולו של גבר, עם הקלה גדולה בקולו. קולו נשבר מעט והוא כמעט דחף את תום כשניסה להיכנס לבית החשוך.

"צ'וצ'י שלח! אבא בא! איפה את מתוקה שלי? את בסדר?"

"אבאאאא" היא בכתה ורצה אליו, ילדה לא מבוגרת משמונה או תשע. היא חיבקה את אביה, שתי דמויות בחושך שניכר מקולותיהם ומהנשימה המואצת, ממה שתום יכול היה לראות מגופם באפלה, שהם מוצפים אדרנלין. גם הוא היה מוצף. אימה, התרגשות, כעס. הכל שטף אותו אבל רק לשנייה. 

"אבא התחבאתי בארון וזה היה מפחיד והיו כל האנשים האלו... כל כך פחדתי!" היא יבבה, מחבקת את אביה.

"לא להתעכב, תתפנו לכיוון שער הישוב, עדיין מסוכן כאן בחוץ." תום הורה להם בקשיחות. רק זה חסר לו, שיתקעו לו פה עכשיו למפגש משפחתי.

"צ'וצ'י, זוכרת מה דיברנו? להיות אמיצה?" האבא התעלם ממנו.

"אני זוכרת."

בום

משהו התפוצץ קרוב אליהם, האוזניים של תום צלצלו. עוד פיצוץ, רחוק יותר, ירי. תום קורס על מפתן הדלת האחורית בבית משפחת קולאיי. משהו כואב פגע לו במאחורה של הברך. משהו כבד נפל לו על הרגליים. משהו כבד נפל לו על הכתף, הצוואר, הראש. הוא מתערפל.

"לשער... לשער..." הוא מנסה להגיד לאב וביתו, אבל כל מה שיוצא לו זה מלמול. הוא מנסה להגיד לעצמו. לשער. לברוח מפה. הביתה.

האש חשפה את מה שלא יכול היה לראות קודם, הגופים הדוממים, מכורבלים כמו ערימת שמיכות בפינה. לו רק לא היו מביטים בו כך... קפואים...

"את רואה צ'וצ'י, זה רק לחיצה קטנה." אומר האבא. הוא מוריד לתום את הקסדה ושם אותה על ראשו, מחלץ את נשקו ומניח את הרצועה על כתפו. בחושך הוא נראה כמו חייל. 

"אבא גאה בך מאוד! את גיבורת המהפכה!" אומר לבתו. תום רואה רק את הצלליות שלהם מהגב, מוארות באור שריפה שפרצה בבית אדרסן. צללית של גבר גדול, מחזיק בידה של ילדה קטנה, בת לא יותר מתשע.

ברקע, במטושטש, הוא רואה צלליות של אישה ושלושה ילדים בורחות מבית משפחת אדרסן. 

"זה הצבא! יש פצועים?" קרא אליהם האבא.

תום מנסה בשארית כוחותיו לצעוק להם לברוח, אבל שום קול לא יוצא. הם רצים. כמוהו, הם לא רואים שלילדה יש אקדח.