בעוד קרני השמש מבצבצות להן בדרכי חזרה הביתה מעוד אירוע המוני (זה הולך להיות סופ"ש קשוח, כי זו המסיבה השנייה ב-36 השעות האחרונות, ועוד 12 שעות יש אחת נוספת), הקשבתי לשיר שהתנגן ברדיו, והוא החזיר אותי בערך 12 שנים אחורה.
אז הסיפור שקשור לשיר מאד מעניין, אך ארוך מדי לשעה שכזאת. מניח שאאלץ להקדיש לו פוסט נפרד.
מה שכן רלוונטי לפוסט הזה, הוא ההבנה שחלפו 12 שנים, ויש אנשים שמלווים אותי אף מאותו הרגע ועדיין שמחים לחלוק כל רגע איתי. לא מובן מאליו בכלל, בפרט בימים שבהם אני מנסה להכיר אנשים חדשים ומוצא את עצמי לעתים מתאמץ מדי. ההבנה שאת האנשים הכי קרובים אליי הכרתי לגמרי במקרה, ללא מאמץ, בצורה הכי טבעית שיש, פשוט מדגישה לי שאני צריך לתת לדברים האלה לקרות לבד.
מי שרוצה לחבור אליי יעשה זאת, ומי שלא כנראה פשוט לא צריך להיות חלק מחיי. וכבר כרגע החיים שלי עמוסים באנשים ודברים נהדרים. או כפי שהטיבה להגדיר זאת האקסית המיתולוגית בזמן שנפרדנו: "לאבד אותך זה כואב, אבל לאבד את החברים שלך כואב אף יותר". (אני הנהנתי בהסכמה, אם היה לכם ספק. אני באמת מוקף באנשים נפלאים. הפחות ראויים פשוט נעלמים להם, וטוב שכך.)
ואגב השיר, הוא הוקדש לי ע"י מישהי שדי היתה "Sugar mama" עבורי לתקופה קצרה (אמרתי שזה מעניין, לא?). בכל מקרה, לא הבנתי אז, בעודי סטודנט תמים בן 27, עד כמה הוא באמת מחמיא כשהוא הוקדש לי.
בסופו של דבר זו המטרה העליונה, לענ"ד, בכל אינטרקציה עם מישהי שחפצים ביקרה (ובפרט בהקשר מיני/זוגי) - לגרום לה להרגיש הכי טבעית והכי מיוחדת שיש (והדיסוננס הזה משתלב נפלא כ"כ).
נ.ב.
ממש נחמד להגיע למסיבה SOLD OUT, לבקש בעדינות לפנים משורת הדין לקנות כרטיס, ואז לקבל מבט זועף מאנשים שמכירים אותי מהליינים הבדסמיים על זה שאני חושב לקנות כרטיס. היא פשוט החתימה לי את היד ודאגה שאעקוף את התור. אז תודה לכם (ובפרט לך). בהחלט לא מובן מאליו מבחינתי. 🤍
רק עכשיו, כשבאמת נהיה שקט, אני לפתע מרגיש בודד. רעשי רקע גורמים לי להרגיש שיש עוד מישהו איתי, גם כשאני לבד, אבל השקט הזה באמת גורם לי להרגיש את החלל הזה בפנים.
זה לא פשוט בכלל לוותר על הרעשים האלה; על התקווה, על האשליה, על הסירוב הזה להרפות. הכל חוץ מזה. וזה מדהים איך שיחת חולין, עם אדם יקר שלא פגשת זמן רב, נותנת לך מידע נוסף, שגורם לך להבין דברים שלא הבנת עד עתה. אז חזרתי הביתה החלטי ונחרץ, ועשיתי את מה שאמרתי שאעשה מזמן. את מה שהייתי צריך לעשות מזמן.
וכעת שקט ואני חולקים ביחד את המיטה.
הוא פרטנר נורא נוח. נורא שקט. הוא לא צריך הרבה מקום, והוא לא דורש יותר מדי.
הוא הכפית הגדולה שמחבקת בלילות קרים. הוא אמנם הופך את הלילה הקריר לקפוא, אבל הוא לפחות פה איתי.
והוא כנראה ישאר זמן רב, אז כדאי שאתרגל לדייר החדש.
אני מנסה להזכר בן כמה הייתי ואני לא מצליח. אני לא זוכר אם הייתי בן 20 או קצת מעבר לזה.
המנטור המוזיקלי שלי, אותו חבר שבגיל 16 גרר אותי למקלט בתיכון (ישיבה תיכונית, ליתר דיוק), והכריח אותי להקשיב לביטלס, לד זפלין, פינק פלויד, Jethro Tull (נסו אתם לכתוב את זה בעברית) וממש לא מטאליקה (הוא שנא את מטאליקה, למרות שאני די חיבבתי אותם). אז אותו אחד גרר אותי לאיזו חורשה, מה שהיה לי כה מוזר והזוי, לבחור הדתי והתמים שהייתי, ובאמצע הכלום הזה היתה במה ועלו עליה בזו אחר זו שלוש להקות. הראשונה ניגנה קאברים ללד זפלין, השנייה לפינק פלויד, והשלישית ביצעה שירים של הביטלס.
זה היה הרגע שבו באמת התאהבתי בשירים של לד זפלין. באמצע החורשה הזאת הגיטרה ניסרה את האוויר והרעידה לי את הלב. היו שם שני שירים שעד אותו רגע לא ממש שמתי לב אליהם, ומאותו רגע נכנסו לחמישיה האהובה עלי ביותר. הראשון היה Dazed and Confused, שלחלוטין השאיר אותי ככה אחרי שהמוזיקה הפסיקה. השני היה מרטיט אף יותר; הוא דיבר על יגיעה ותסכול, על בלבול וסחרור, על הכאב באהבה והאהבה בכאב. ואני לא הבנתי אפילו על מה הוא מדבר, אבל הרגשתי את זה ממש. אם יש משהו שלמוזיקה אלקטרונית לעולם לא יהיה זה בדיוק את זה; אני שומע את רוברט פלאנט צועק דרך האוזניות שלי, אבל יש שם הרבה מעבר לרק סאונד. אני מרגיש את כל מה שהוא מתאר עובר דרכי, עם כל זעקה שלו, את התופים מרעידים אותי, את הגיטרה מרטיטה אותי, ואיך הכל הופך לטלטלה אחת גדולה. טרם חוויתי רגש רומנטי כזה בגיל ההוא, ועדיין הצלחתי להבין בדיוק על מה הוא מדבר.
ואז פגשתי אותך. וזה הרגיש לי כמעט שחלקים גדולים מהשיר הזה נכתבו עלי. האהבה, הכאב והתסכול שנכרכו להם יחדיו, ויוצאים בצעקה גדולה לחלל האוויר.
ואני אוהב את השיר הזה כ"כ; את המוזיקה, את שינויי המקצב, את הקול שמרעיד את כולי, אבל כעת אני פשוט מרגיש אותו. שומע אותו וחושב עלייך.
וכמו הרבה שירים שאני מחבב, גם לשיר הזה צריך לתת קצת זמן כדי לשקוע.
אז תגבירו את הווליום, עצמו עיניים, ותנו לסאונד המדהים הזה להוביל אתכם בדרך היסורים הזאת.
Workin' from seven to eleven every night Really makes life a drag I don't think that's right I've really been the best, the best of fools I did what I could, yeah 'Cause I love you, baby How I love you, darling How I love you, baby My beloved little girl, little girl But baby, since I've been loving you, yeah I'm about to lose my, my worried mind, oh yeah
Everybody trying to tell me That you didn't mean me no good I've been trying, Lord, let me tell you Let me tell you, I really did the best I could I've been, I've been working from seven to eleven every night I said, it kinda makes my life a drag, drag, drag, drag Lord, yeah, that ain't right, now, now Since I've been loving you I'm about to lose my worried mind, yeah Watch out
Said I've been crying, yeah Oh, my tears they fell like rain Don't you hear them, don't you hear them falling? Don't you hear them, don't you hear them falling?
Do you remember, mama, when I knocked upon your door? I said you had the nerve to tell me You didn't want me no more, yeah I open my front door, hear my back door slam You know, I must have one of them new fangled New fangled back door man Yeah, yeah, yeah, yeah, yeah
I've been working from seven, seven, seven to eleven every night It kinda makes my life a drag, a drag, drag Ah, yeah, it makes a drag Baby, since I've been loving you I'm about to lose I'm about to lose, lose my worried mind Just one more, just one more, oh yeah Since I've been loving you, I'm gonna lose my worried mind
מבעד לערפילי הרגש יש רגעים של צלילות מחשבתית, בהם לפתע הכל נראה כה ברור ומובן. הפחד מהסוף איננו עוד, וההכרה עוטפת אותך ללא אותה זיעה קרה.
זה יחלוף עוד דקה או שתיים, אבל באותם הרגעים הכל כ"כ שליו. עם הפחד, עם העצב, ועדיין רגוע כ"כ. עוד כמה רגעים והכל יהפוך שנית לרכבת הרים, למכוניות מתנגשות, לקרב אגרוף מייגע, אבל כעת הכל כה נינוח.
כנראה שהאמונה שאפשר לעצור את הרכבת בכל רגע ולרדת ממנה היא זו שנותנת לי את הלגיטימציה הלוגית להמשיך את המסע הזה, מטלטל ככל שיהיה. ועדיין, אין לי ספק שגם כשמבינים שרוצים לרדת מהרכבת, זה יכול להיות מאוחר מדי בזמן שאתה מוצא את עצמך על גשר קורס בין שמיים וארץ.
ובסוף אותה הדרך, בעודך עומד סוף סוף על קרקע יציבה, תמצא את עצמך מתאבל על משהו שמעולם לא היה קיים.
