|
|
|
או לפחות גג אחד ספציפי, משהו קרה אי שם בשעה מוקדמת מדי של הבוקר.
אז נאלצתי לקום מוקדם מדי בשביל סט הצילומים הזה, אבל יצאו ממנו כמה תמונות מקסימות ממש.
ועדיין אף אחת מהן לא באמת מושלמת כפי שרציתי. (למען הסר כל ספק - לגמרי באשמתי. המודלית לגמרי כן מושלמת.)
אגב, אז הפעם כן יש חבלים, אבל דקורטיבי נטו. עמכם הסליחה. ;-)
בדיעבד זה כנראה היה סשן הצילומים הכי מוצלח שזכיתי להיות חלק ממנו. יש לי ממנו הרבה תמונות מדהימות, אבל יש אחת שהמודלית פשוט עשתה בעצמה.
שכרנו חדר לצילומים האלה ואני זוכר ששמתי לב למראה השחורה בתקרה. הסתכלתי על הבבואה שלה כשהיא נשכבה על המיטה והיא פשוט היתה מהממת. ביקשתי מחבר שלי, זה שמלווה אותי ברוב הפקות הצילום כבר שנים, שימסור לה את המצלמה כי אני רוצה שתצלם את עצמה. הוא לרגע לא הבין על מה אני מדבר, אבל הסברתי שאני פשוט רוצה שהיא תחזיק את המצלמה ותצלם את ההשתקפות שלה. אז הסבר קצר על איפה לוחצים וכיוונון של הזום (אתגר לא קטן עם מראה שחורה) וזה אכן קרה.
עד היום, בכל פעם שאני מתבונן בתמונה, היא נראית לי כמו חזיון מחלום רחוק. לוקח לי רגע להזכר ולהפנים שזה לגמרי קרה.
אז חבלים אין פה, אבל זה כ"כ יפה שאפילו אני לא חושב שצריך פה חבל. (הפעם. אל תתרגלו לזה.)
לאחרונה אני קצת פעיל יותר ויצא לי לשוחח עם כמה נשים לגבי האפשרות להיפגש למטרת קשירה.
יש תרחיש די קבוע שאני נתקל בו, ובטוחני שגם קושרים אחרים, בו אני מתחיל לשוחח עם מישהי לגבי קשירה והיא מבהירה מראש, לעתים מסיבות שייכות כאלה ואחרות, שחוץ מקשירה לא יהיה שם שום דבר מעבר. כשאני מסרב בנימוס או מבהיר מראש שזה יהיה בתעדוף נמוך מבחינתי, אז אני מקבל באופן כמעט אוטומטי את השאלה/פליאה/תקיפה הבאה - "לא לרצות להזדיין זו מגבלה בעינייך? באמת?" (הטעות במקור).
ובכן, שנים שנמנעתי לענות על השאלה הזאת, כי חשבתי שאולי יש משהו בטענה ואני לא בסדר, אבל כבר זמן די רב שאני מבין שאין בטענה זאת ממש.
ראשית, נתחיל בכך שלא אני, לא אף קושר ולא אף אחד אחר חייב לך/ם משהו. לכל אחד יש את הבחירות שלו והוא רשאי לבחור את מי לפגוש, לקשור, לזיין או לרקוד איתו/ה/ם הורה בחוצות העיר. בין אם הסיבה לכך היא הפסילה מראש של אופציית הסקס או עצם העובדה שמישהי במקרה משוייכת ורק רוצה איזה קושר שיעשה לה נעים עם חבלים. קושר הוא לא עובד ציבור, זכותו לגמרי לוותר על התענוג המפוקפק של לקשור מישהו/י והכל פה תקין לגמרי. אחרי שזה הובהר אשמח להמשיך.
שנית, להגביל משהו ואז לשאול אם זו מגבלה זה משעשע לכשעצמו. סוג של אירוניה שמתאבדת ואז קמה לתחייה. אז הפתעה - מגבלה כלשהי שקשורה לשליטה/מיניות היא אכן מגבלה. תעמידו פני מופתעים. והס מלהזכיר מקרים שבהם מישהי ממש משוייכת ותוהה איך זה מהווה מגבלה מבחינת שולט/קושר אחר.
שלישית, קשירה היא משהו עם פוטנציאל אינטימי מאד גדול. כשיש כבר אינטימיות ממומשת אז הכל נפלא, החבלים רק מגבירים זאת. כשיש מגבלה כלשהי לגבי מימוש האינטימיות, בין אם מדובר במגבלות של משיכה, שייכות, מיניות או כל דבר אחר שמראש יוצר גבולות גזרה מאד ברורים, הוא מתכון לכאב ראש, שברון לב ותסכול במקרה שהאינטימיות הזאת כן נוצרת ואין כעת דרך לבטא או לממש אותה. את זה אף חוויתי על בשרי ולבבי, לצערי. פעם אחת וזה לגמרי היה יותר מדי.
רביעית, באופן כללי - אפשר לעשות הכל גם במגבלות כלשהן; אפשר לעשות סשן בלי סקס, אפשר לטגן שניצל בלי פירורי לחם, אפשר לעשות סשן חבלים בצורה מאד מוגבלת, ואפשר גם לאכול אוכל בלי מלח בכלל. אבל למה? למה מראש שאני או מישהו שפוי אחר ירצה לעשות את זה לעצמו? אם הייתי מזוכיסט כנראה שלא הייתי בצד הקושר.
ורק אסייג את דבריי למען הסר כל ספק, יש מקרים שאכן זה רלוונטי בהם. המקרה הכי נפוץ מבחינתי - פגישה לצורך תרגול או סשן צילומים נטו. זה קרה ומאמין שגם יקרה בעתיד, מפגש נטו של חבלים לצורך תרגול טכני של קשירה, צילומים, הופעה או משהו בסגנון. ועדיין, זה משהו די נדיר, כי בסופו של דבר צילומים שכוללים בד"כ עירום או מופע קשירה שכולל עירום חלקי ומצריך תרגול אינטנסיבי לפני, זה משהו שהרבה יותר טבעי לי לעשות עם מישהי שכן יש ביננו מעבר לרק יחסי קשירה.
מכיוון שהדיון הזה כולו מתנהל בראשי כבר זמן רב, אם יש לכם מה להוסיף אז אשמח לשמוע. אולי אני בכלל מפספס פה משהו.
אז בהמשך לפוסט הקודם שבו הבטחתי את התמונות היותר "מעניינות", להלן חלק מהן (למרות שהן עדיין יחסית רגועות).
אגב, לגמרי מצטער עבורכם שהתמונות אנונימיות. אתם מפספסים את הפנים המהממות שלה.
אז אין סיבה שלא לפרסם גם פה. אז יחסית לפה זה רגוע מדי, אבל לא מזיק שיהיה.
את התמונות היותר מעניינות מהסשן הזה אעלה בפוסט הבא. :-)
וקצת יותר מידע למטיבי חבל - שילוב של Teppou ובמבוק לקשירת גוף. צולם בסטודיו מוריקאי.
יצא טוב, לענ"ד.
אז באווירת הפורים הזאת, הנה ניסיון ראשון שלי (כמדומני) לפרסום תמונה עם פנים. בערך.
אני תוהה בעצמי אם יש סיבה שלא, כי כבר רבים מהאתר מכירים אותי במציאות בדרך זו או אחרת.
(וכמה באמת יזהו אותי רק על סמך התמונות האלה?)
אז זה הייתי אני בסופ"ש:
עכשיו נותר רק לנסות להירדם, כי אני עדיין מפוצץ באדרנלין מהסופ"ש הזה.
והבנתי שאם גם אחרי הופעה של 5 שעות של עופרה יש שיר אחד ספציפי שתקוע לי בראש, כנראה שיש סיבה ראויה לכך.
ובאמת שאין פה שום פואנטה. תרקדו.
(ואם הייתם אומרים לי פעם שיום יבוא ואפרסם שיר של עופר ניסים אצלי בפוסט, הייתי אומר לכם שאתם חולי נפש שזקוקים לאשפוז.)
בעוד קרני השמש מבצבצות להן בדרכי חזרה הביתה מעוד אירוע המוני (זה הולך להיות סופ"ש קשוח, כי זו המסיבה השנייה ב-36 השעות האחרונות, ועוד 12 שעות יש אחת נוספת), הקשבתי לשיר שהתנגן ברדיו, והוא החזיר אותי בערך 12 שנים אחורה.
אז הסיפור שקשור לשיר מאד מעניין, אך ארוך מדי לשעה שכזאת. מניח שאאלץ להקדיש לו פוסט נפרד.
מה שכן רלוונטי לפוסט הזה, הוא ההבנה שחלפו 12 שנים, ויש אנשים שמלווים אותי אף מאותו הרגע ועדיין שמחים לחלוק כל רגע איתי. לא מובן מאליו בכלל, בפרט בימים שבהם אני מנסה להכיר אנשים חדשים ומוצא את עצמי לעתים מתאמץ מדי. ההבנה שאת האנשים הכי קרובים אליי הכרתי לגמרי במקרה, ללא מאמץ, בצורה הכי טבעית שיש, פשוט מדגישה לי שאני צריך לתת לדברים האלה לקרות לבד.
מי שרוצה לחבור אליי יעשה זאת, ומי שלא כנראה פשוט לא צריך להיות חלק מחיי. וכבר כרגע החיים שלי עמוסים באנשים ודברים נהדרים. או כפי שהטיבה להגדיר זאת האקסית המיתולוגית בזמן שנפרדנו: "לאבד אותך זה כואב, אבל לאבד את החברים שלך כואב אף יותר". (אני הנהנתי בהסכמה, אם היה לכם ספק. אני באמת מוקף באנשים נפלאים. הפחות ראויים פשוט נעלמים להם, וטוב שכך.)
ואגב השיר, הוא הוקדש לי ע"י מישהי שדי היתה "Sugar mama" עבורי לתקופה קצרה (אמרתי שזה מעניין, לא?). בכל מקרה, לא הבנתי אז, בעודי סטודנט תמים בן 27, עד כמה הוא באמת מחמיא כשהוא הוקדש לי.
בסופו של דבר זו המטרה העליונה, לענ"ד, בכל אינטרקציה עם מישהי שחפצים ביקרה (ובפרט בהקשר מיני/זוגי) - לגרום לה להרגיש הכי טבעית והכי מיוחדת שיש (והדיסוננס הזה משתלב נפלא כ"כ).
נ.ב.
ממש נחמד להגיע למסיבה SOLD OUT, לבקש בעדינות לפנים משורת הדין לקנות כרטיס, ואז לקבל מבט זועף מאנשים שמכירים אותי מהליינים הבדסמיים על זה שאני חושב לקנות כרטיס. היא פשוט החתימה לי את היד ודאגה שאעקוף את התור. אז תודה לכם (ובפרט לך). בהחלט לא מובן מאליו מבחינתי. 🤍
אנחנו שנים מנסים להמציא לנו מכונת זמן, אבל היא כבר קיימת אי שם בתוך הראש שלנו.
מדהים איך זכרונות משתנים כשמבינים לפתע דברים בדיעבד. איך רגעים אינטימיים הופכים לרגעי בגידה, איך חיוך מושלם וצחור הופך לרקע שחור.
בהיעדר העבר הזה שלפתע נעלם, שהפך מזכרון חיובי לשקר וכזב, כבר אין על מה להישען ברגעים הקשים.
העבר איננו, ההווה רק מלא באותן מילים ריקות, והעתיד כבר לא רלוונטי.
"אַחַר כָּךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתֵנוּ בָּאָה לְהִפָּרֵד. / אַחַר כָּךְ הַבְּרִית הַמּוּפֶרֶת בָּאָה לִכְרֹת אוֹתָנוּ" (אורית גידלי / התאומים)
רק עכשיו, כשבאמת נהיה שקט, אני לפתע מרגיש בודד. רעשי רקע גורמים לי להרגיש שיש עוד מישהו איתי, גם כשאני לבד, אבל השקט הזה באמת גורם לי להרגיש את החלל הזה בפנים.
זה לא פשוט בכלל לוותר על הרעשים האלה; על התקווה, על האשליה, על הסירוב הזה להרפות. הכל חוץ מזה. וזה מדהים איך שיחת חולין, עם אדם יקר שלא פגשת זמן רב, נותנת לך מידע נוסף, שגורם לך להבין דברים שלא הבנת עד עתה. אז חזרתי הביתה החלטי ונחרץ, ועשיתי את מה שאמרתי שאעשה מזמן. את מה שהייתי צריך לעשות מזמן.
וכעת שקט ואני חולקים ביחד את המיטה.
הוא פרטנר נורא נוח. נורא שקט. הוא לא צריך הרבה מקום, והוא לא דורש יותר מדי.
הוא הכפית הגדולה שמחבקת בלילות קרים. הוא אמנם הופך את הלילה הקריר לקפוא, אבל הוא לפחות פה איתי.
והוא כנראה ישאר זמן רב, אז כדאי שאתרגל לדייר החדש.
