חבלים וחבלות

שהחיים וחבלים מאלצים אותך ללמוד זה שלעתים פשוט חייבים להרפות.

Especially the bad ones.

אבל זה יקרה בסוף. הרבה בזכותה.

מיקום: Morikai Studio

קרדיט על קשירה, כאב ותאורה גרועה - לי.

כל השאר לגמרי שלה.

"ותכתוב שאני הכי יפה
ומהממת
ומהפנטת
ומתוקה
וחכמה
ויפה בחבלים!"

מישהו מעוניין בשולטת/קושרת מלמטה?

לפרטים נא לפנות אליי.

טל"ח. המלאי מוגבל. בכפוף לתקנון. כל הקודם קודם.

צולם בMorikai Studio הנפלא בערב צילומי שיבארי.

* וזו גם פוזה פחות מחמיאה. חכו לפרסומים שיפורסמו בהמשך.

למי שתהה מה קבוצת אנשים סוטים ואיכותיים יכולה לעשות בשישה ימים בקפריסין בוילה מבודדת עם בריכה, להלן חלק קטן מהתשובה ששייך לצד השיבארי.

את השאר אשאיר לכם לדמיין.

נ.ב.

אנו תרים אחר אנשים איכותיים נוספים, אז אם אתם יכולים לדמיין את עצמכם משתלבים מבחינת איכות, אופי ויופי (כל הנ"ל חשובים) - צרו עמי קשר.

קמתם בצהריים ולא הייתם צריכים לנהל דיון עם הנקשרת/נשלטת/בראטית/מתחלפת שלכם על כך שסימני ההצלפות שלכם לא מספיק ישרים ומסודרים?

כל השאר לגמרי בונוס.

אז בשליטה כמו בשליטה יכול ליקוב השוט את ההר, אבל הדרך להשגת אמון במה שאתה עושה לעתים צריכה גם לעבור דרך מו"מ מסוים.

סשן האימפקט הראשון שלנו היה מאד פומבי ומאד אגרסיבי, אי שם על במת המועדון. דקות ארוכות של שני שוטים הרודפים זה את זה, ובין לבין הצלפות עם קיין גומי אכזרי. כה נורא הוא הקיין, שאני יכול לספור את כמות הפעמים שהשתמשתי בו על אצבעות יד אחת. לה כמובן זה לא ממש הזיז. החיוך המושלם והמעצבן שלה רק היה מרוח יותר על הפנים היפות שלה. אז המשכתי. והמשכתי. והמשכתי עוד קצת.

מתישהו החלטתי שזה מספיק לערב אחד. הספיק לי כנראה, אבל פחות לה. היא היתה יכולה לספוג עוד והרבה, אבל הדיון בימים שלאחר מכן לא היה על הסשן "הקצר", אלא על כך שהסימנים לא היו מסודרים מספיק. כן כן, אותם סימנים שהופיעו אחר כבוד על ישבנה הנאה של העלמה, לא היו מסודרים מספיק עבורה. אמנם היו נסיבות מקלות (קיין גומי סורר, חושך וכו'), אבל היא הביעה את אכזבתה המרה מסימנים אלה המעטרים את גופה.

חלפו להם הימים ואת המפגש שלנו התחלנו כחזרה לקראת שיעור הTeppou שיהיה בסטודיו מוריקאי (ראו עצמכם כמוזמנים), אבל אח"כ המשכנו לשחזור קשירה שתפסה לי את העין לפני כמה ימים. ובעודה הפוכה באוויר שלפתי הפעם קיין במבוק וניגשתי למלאכת ההצלפה. הפוזה קשוחה והמכות כואבות, אך התלונה היחידה שיצאה מפיה היתה "לא, אתה תשאיר לי סימנים לא יפים!"

זה לא הפתיע אותי לרגע. התעלמתי באלגנטיות במחאתה והמשכתי לי חדור מטרה. זה היה קצר וחלש יחסית, ונועד אך ורק כאמצעי להשבת האמון. לאחר מכן התפניתי לסיים את הקשירה בה התחלנו ואף להשיב אותה בשלום לקרקע.

כשסיימנו את הכל והיא נרגעה קצת הראיתי לה את התמונות. מסתבר ש"הרשות" להצליף בה הושבה לי רשמית.

לא יודע מה דעתכם, אבל לקבל הודעות של "תשאיר לי עוד מהסימנים האלה" היה שווה את המאמץ.

הקשירה:

והסימנים:

שנים שאני מנסה לשכלל את יכולות הכתיבה והדיבור שלי. מפרגן בפומבי (ומקנא בסתר) באלה שמצליחים עם מספר מצומצם של מילים להעביר את החוויה, לתאר את התחושה, ולגרום למאזין לחוות את המילים כאילו הוא עצמו היה שם.

זו לא שפת האם שלו בכלל. הוא גם נשמע כ"כ קר ומחושב כשהוא מספר את זה. הוא לא ניסה לרגש, הוא רק תיאר את המאורע בצורה הכי יבשה שניתן לתאר מאורע שכזה.

אבל כשהמילה "רץ" משתחררת מפיו, ניתן לשמוע את כל היגון שבעולם במילה אחת - שתי אותיות, הברה אחת וצער אינסופי שמתכנס לתוך מילה אחת קטנה.

את מה שהוא מצליח לבטא בפחות מדקה וחצי אני תוהה אם ביטאתי בכל חיי.

(דקה 4:25 עד 5:45)

"והנקודה האדומה הייתה הסימן שנמצאת שם

ונעשתה תמיד יותר קטן וקטן, הנקודה."

זה התחיל עם רעיון די מטורף, אבל בסוף זה יצא לפועל.

וסוף סוף אני יכול לפרסם את התמונה בלי לצנזר אותה.

אתמול (ליתר דיוק שלשום כי כבר אחרי חצות) לפני שנתיים עליתי על המטוס לפגישה הראשונה שלנו. 

זה התחיל במפגש באיזו אורגיה כושלת, המשיך בצילומים, בלילה סוער לפני שאת חוזרת לחו"ל, והמשיך אח"כ בטיסה די ספונטנית אלייך.

הקשר ביננו רק הלך והתהדק. נרקם לו בין שעות ארוכות של שיחות יומיות אל תוך הלילה, שהפכו במהרה לחלק מהשגרה שלי.

אני לעתים מוצא את עצמי מתבונן בתמונות שלך, שלנו. אין תמונה אחת שבה את לא נראית מושלמת, תמיד יפה ומוקפדת כ"כ, והחיוך הנפלא הזה שמעטר את פנייך היפות. 

אני נזכר בנו לעתים, נתקף בגעגוע ויודע שזו היתה החלטה שלי. אני חי איתה בשלום, אבל גם כשעושים את הדברים הנכונים זה עדיין כואב.

הנחמה הכי גדולה שלי היא שהמשכת הלאה ואת מאושרת. פגשת מישהו אחר שגורם לחיוך שלך לזרוח שנית ואני מקווה שאף אחד לא יפגע בו או בך עוד פעם.

מתגעגע. אוהב. אידיוט.

ככה זה לפעמים.