סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חבלים וחבלות

כן היה זה לא טוב, הייתי רע לתפארת
אבל עד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית - יהיה זה אחרת
לפני שנתיים. 10 בינואר 2022 בשעה 23:04

אני מנסה להזכר בן כמה הייתי ואני לא מצליח. אני לא זוכר אם הייתי בן 20 או קצת מעבר לזה.

המנטור המוזיקלי שלי, אותו חבר שבגיל 16 גרר אותי למקלט בתיכון (ישיבה תיכונית, ליתר דיוק), והכריח אותי להקשיב לביטלס, לד זפלין, פינק פלויד, Jethro Tull (נסו אתם לכתוב את זה בעברית) וממש לא מטאליקה (הוא שנא את מטאליקה, למרות שאני די חיבבתי אותם). אז אותו אחד גרר אותי לאיזו חורשה, מה שהיה לי כה מוזר והזוי, לבחור הדתי והתמים שהייתי, ובאמצע הכלום הזה היתה במה ועלו עליה בזו אחר זו שלוש להקות. הראשונה ניגנה קאברים ללד זפלין, השנייה לפינק פלויד, והשלישית ביצעה שירים של הביטלס.

זה היה הרגע שבו באמת התאהבתי בשירים של לד זפלין. באמצע החורשה הזאת הגיטרה ניסרה את האוויר והרעידה לי את הלב. היו שם שני שירים שעד אותו רגע לא ממש שמתי לב אליהם, ומאותו רגע נכנסו לחמישיה האהובה עלי ביותר. הראשון היה Dazed and Confused, שלחלוטין השאיר אותי ככה אחרי שהמוזיקה הפסיקה. השני היה מרטיט אף יותר; הוא דיבר על יגיעה ותסכול, על בלבול וסחרור, על הכאב באהבה והאהבה בכאב. ואני לא הבנתי אפילו על מה הוא מדבר, אבל הרגשתי את זה ממש. אם יש משהו שלמוזיקה אלקטרונית לעולם לא יהיה זה בדיוק את זה; אני שומע את רוברט פלאנט צועק דרך האוזניות שלי, אבל יש שם הרבה מעבר לרק סאונד. אני מרגיש את כל מה שהוא מתאר עובר דרכי, עם כל זעקה שלו, את התופים מרעידים אותי, את הגיטרה מרטיטה אותי, ואיך הכל הופך לטלטלה אחת גדולה. טרם חוויתי רגש רומנטי כזה בגיל ההוא, ועדיין הצלחתי להבין בדיוק על מה הוא מדבר.

 

ואז פגשתי אותך. וזה הרגיש לי כמעט שחלקים גדולים מהשיר הזה נכתבו עלי. האהבה, הכאב והתסכול שנכרכו להם יחדיו, ויוצאים בצעקה גדולה לחלל האוויר.

ואני אוהב את השיר הזה כ"כ; את המוזיקה, את שינויי המקצב, את הקול שמרעיד את כולי, אבל כעת אני פשוט מרגיש אותו. שומע אותו וחושב עלייך.

 

וכמו הרבה שירים שאני מחבב, גם לשיר הזה צריך לתת קצת זמן כדי לשקוע.

אז תגבירו את הווליום, עצמו עיניים, ותנו לסאונד המדהים הזה להוביל אתכם בדרך היסורים הזאת.

Workin' from seven to eleven every night
Really makes life a drag
I don't think that's right
I've really been the best, the best of fools
I did what I could, yeah
'Cause I love you, baby
How I love you, darling
How I love you, baby
My beloved little girl, little girl
But baby, since I've been loving you, yeah
I'm about to lose my, my worried mind, oh yeah


Everybody trying to tell me
That you didn't mean me no good
I've been trying, Lord, let me tell you
Let me tell you, I really did the best I could
I've been, I've been working from seven to eleven every night
I said, it kinda makes my life a drag, drag, drag, drag
Lord, yeah, that ain't right, now, now
Since I've been loving you
I'm about to lose my worried mind, yeah
Watch out


Said I've been crying, yeah
Oh, my tears they fell like rain
Don't you hear them, don't you hear them falling?
Don't you hear them, don't you hear them falling?


Do you remember, mama, when I knocked upon your door?
I said you had the nerve to tell me
You didn't want me no more, yeah
I open my front door, hear my back door slam
You know, I must have one of them new fangled
New fangled back door man
Yeah, yeah, yeah, yeah, yeah


I've been working from seven, seven, seven to eleven every night
It kinda makes my life a drag, a drag, drag
Ah, yeah, it makes a drag
Baby, since I've been loving you
I'm about to lose
I'm about to lose, lose my worried mind
Just one more, just one more, oh yeah
Since I've been loving you, I'm gonna lose my worried mind

לפני שנתיים. 29 באוגוסט 2021 בשעה 14:30

 

 

לפני שנתיים. 21 באוגוסט 2021 בשעה 10:53

מבעד לערפילי הרגש יש רגעים של צלילות מחשבתית, בהם לפתע הכל נראה כה ברור ומובן. הפחד מהסוף איננו עוד, וההכרה עוטפת אותך ללא אותה זיעה קרה.

זה יחלוף עוד דקה או שתיים, אבל באותם הרגעים הכל כ"כ שליו. עם הפחד, עם העצב, ועדיין רגוע כ"כ. עוד כמה רגעים והכל יהפוך שנית לרכבת הרים, למכוניות מתנגשות, לקרב אגרוף מייגע, אבל כעת הכל כה נינוח.

 

כנראה שהאמונה שאפשר לעצור את הרכבת בכל רגע ולרדת ממנה היא זו שנותנת לי את הלגיטימציה הלוגית להמשיך את המסע הזה, מטלטל ככל שיהיה. ועדיין, אין לי ספק שגם כשמבינים שרוצים לרדת מהרכבת, זה יכול להיות מאוחר מדי בזמן שאתה מוצא את עצמך על גשר קורס בין שמיים וארץ.

 

ובסוף אותה הדרך, בעודך עומד סוף סוף על קרקע יציבה, תמצא את עצמך מתאבל על משהו שמעולם לא היה קיים.

 

Just be you and I'll be me

אבל קחו את זה בע"מ. בסוף הוא הרי התאבד.

לפני שנתיים. 24 ביולי 2021 בשעה 9:45

שהחיים וחבלים מאלצים אותך ללמוד זה שלעתים פשוט חייבים להרפות.

 

לפני שנתיים. 29 ביוני 2021 בשעה 22:02

Especially the bad ones.

אבל זה יקרה בסוף. הרבה בזכותה.

 

מיקום: Morikai Studio

קרדיט על קשירה, כאב ותאורה גרועה - לי.

כל השאר לגמרי שלה.

לפני שנתיים. 7 ביוני 2021 בשעה 22:53

"ותכתוב שאני הכי יפה
ומהממת
ומהפנטת
ומתוקה
וחכמה
ויפה בחבלים!"

 

מישהו מעוניין בשולטת/קושרת מלמטה?

לפרטים נא לפנות אליי.

טל"ח. המלאי מוגבל. בכפוף לתקנון. כל הקודם קודם.

 

צולם בMorikai Studio הנפלא בערב צילומי שיבארי.

* וזו גם פוזה פחות מחמיאה. חכו לפרסומים שיפורסמו בהמשך.

לפני שנתיים. 5 ביוני 2021 בשעה 16:55

למי שתהה מה קבוצת אנשים סוטים ואיכותיים יכולה לעשות בשישה ימים בקפריסין בוילה מבודדת עם בריכה, להלן חלק קטן מהתשובה ששייך לצד השיבארי.

את השאר אשאיר לכם לדמיין.

 

נ.ב.

אנו תרים אחר אנשים איכותיים נוספים, אז אם אתם יכולים לדמיין את עצמכם משתלבים מבחינת איכות, אופי ויופי (כל הנ"ל חשובים) - צרו עמי קשר.

 

 

לפני שנתיים. 8 במאי 2021 בשעה 21:16

קמתם בצהריים ולא הייתם צריכים לנהל דיון עם הנקשרת/נשלטת/בראטית/מתחלפת שלכם על כך שסימני ההצלפות שלכם לא מספיק ישרים ומסודרים?

כל השאר לגמרי בונוס.

 

אז בשליטה כמו בשליטה יכול ליקוב השוט את ההר, אבל הדרך להשגת אמון במה שאתה עושה לעתים צריכה גם לעבור דרך מו"מ מסוים.

סשן האימפקט הראשון שלנו היה מאד פומבי ומאד אגרסיבי, אי שם על במת המועדון. דקות ארוכות של שני שוטים הרודפים זה את זה, ובין לבין הצלפות עם קיין גומי אכזרי. כה נורא הוא הקיין, שאני יכול לספור את כמות הפעמים שהשתמשתי בו על אצבעות יד אחת. לה כמובן זה לא ממש הזיז. החיוך המושלם והמעצבן שלה רק היה מרוח יותר על הפנים היפות שלה. אז המשכתי. והמשכתי. והמשכתי עוד קצת.

מתישהו החלטתי שזה מספיק לערב אחד. הספיק לי כנראה, אבל פחות לה. היא היתה יכולה לספוג עוד והרבה, אבל הדיון בימים שלאחר מכן לא היה על הסשן "הקצר", אלא על כך שהסימנים לא היו מסודרים מספיק. כן כן, אותם סימנים שהופיעו אחר כבוד על ישבנה הנאה של העלמה, לא היו מסודרים מספיק עבורה. אמנם היו נסיבות מקלות (קיין גומי סורר, חושך וכו'), אבל היא הביעה את אכזבתה המרה מסימנים אלה המעטרים את גופה.

 

חלפו להם הימים ואת המפגש שלנו התחלנו כחזרה לקראת שיעור הTeppou שיהיה בסטודיו מוריקאי (ראו עצמכם כמוזמנים), אבל אח"כ המשכנו לשחזור קשירה שתפסה לי את העין לפני כמה ימים. ובעודה הפוכה באוויר שלפתי הפעם קיין במבוק וניגשתי למלאכת ההצלפה. הפוזה קשוחה והמכות כואבות, אך התלונה היחידה שיצאה מפיה היתה "לא, אתה תשאיר לי סימנים לא יפים!"

זה לא הפתיע אותי לרגע. התעלמתי באלגנטיות במחאתה והמשכתי לי חדור מטרה. זה היה קצר וחלש יחסית, ונועד אך ורק כאמצעי להשבת האמון. לאחר מכן התפניתי לסיים את הקשירה בה התחלנו ואף להשיב אותה בשלום לקרקע.

 

כשסיימנו את הכל והיא נרגעה קצת הראיתי לה את התמונות. מסתבר ש"הרשות" להצליף בה הושבה לי רשמית.

לא יודע מה דעתכם, אבל לקבל הודעות של "תשאיר לי עוד מהסימנים האלה" היה שווה את המאמץ.

 

הקשירה:

והסימנים:

לפני 3 שנים. 7 באפריל 2021 בשעה 21:31

שנים שאני מנסה לשכלל את יכולות הכתיבה והדיבור שלי. מפרגן בפומבי (ומקנא בסתר) באלה שמצליחים עם מספר מצומצם של מילים להעביר את החוויה, לתאר את התחושה, ולגרום למאזין לחוות את המילים כאילו הוא עצמו היה שם.

 

זו לא שפת האם שלו בכלל. הוא גם נשמע כ"כ קר ומחושב כשהוא מספר את זה. הוא לא ניסה לרגש, הוא רק תיאר את המאורע בצורה הכי יבשה שניתן לתאר מאורע שכזה.

אבל כשהמילה "רץ" משתחררת מפיו, ניתן לשמוע את כל היגון שבעולם במילה אחת - שתי אותיות, הברה אחת וצער אינסופי שמתכנס לתוך מילה אחת קטנה.

את מה שהוא מצליח לבטא בפחות מדקה וחצי אני תוהה אם ביטאתי בכל חיי.

(דקה 4:25 עד 5:45)

 

"והנקודה האדומה הייתה הסימן שנמצאת שם

ונעשתה תמיד יותר קטן וקטן, הנקודה."

לפני 3 שנים. 17 בדצמבר 2020 בשעה 17:42

זה התחיל עם רעיון די מטורף, אבל בסוף זה יצא לפועל.

וסוף סוף אני יכול לפרסם את התמונה בלי לצנזר אותה.