חבלים וחבלות

אתמול (ליתר דיוק שלשום כי כבר אחרי חצות) לפני שנתיים עליתי על המטוס לפגישה הראשונה שלנו. 

זה התחיל במפגש באיזו אורגיה כושלת, המשיך בצילומים, בלילה סוער לפני שאת חוזרת לחו"ל, והמשיך אח"כ בטיסה די ספונטנית אלייך.

הקשר ביננו רק הלך והתהדק. נרקם לו בין שעות ארוכות של שיחות יומיות אל תוך הלילה, שהפכו במהרה לחלק מהשגרה שלי.

אני לעתים מוצא את עצמי מתבונן בתמונות שלך, שלנו. אין תמונה אחת שבה את לא נראית מושלמת, תמיד יפה ומוקפדת כ"כ, והחיוך הנפלא הזה שמעטר את פנייך היפות. 

אני נזכר בנו לעתים, נתקף בגעגוע ויודע שזו היתה החלטה שלי. אני חי איתה בשלום, אבל גם כשעושים את הדברים הנכונים זה עדיין כואב.

הנחמה הכי גדולה שלי היא שהמשכת הלאה ואת מאושרת. פגשת מישהו אחר שגורם לחיוך שלך לזרוח שנית ואני מקווה שאף אחד לא יפגע בו או בך עוד פעם.

מתגעגע. אוהב. אידיוט.

ככה זה לפעמים.

אז למקרה שתהית, זה אכן שם. הבחירה שעשיתי לא סותרת את העובדה שהיו לנו רגעים מדהימים ביחד ואני מתגעגע אלייך, אליהם.

אפילו בשבת האחרונה עשינו לרגע הפסקה עם כל החבלים מסביב ואז הם אמרו "רק שתדע שגם הסטודיו מתגעגע אליה". אז הסטודיו פה לא ממש מעניין אותי, אבל שלא יהיה לך ספק - חסרונך מורגש. מאד. בכל מקום.

לא הלכתי כדי להרע לך, לא הלכתי כדי לגרום לך צער. בדיוק להיפך, זה הדבר האחרון שאני רוצה.

הלכתי כי זו הדרך שאני חייב לעצמי כעת, כי אחרת אשקר לעצמי ולך, כי אחרת אמצא אותי ואותנו מנסים להבין איך מתמודדים עם כל הרגש הזה, כשאני לא מבין מה אני רוצה מעצמי ומהקשר הזה.

משעשע אותי שזו הדרך שלנו להתכתב בעקיפין. אז אני לא עושה זאת כל יום ולעתים גם לא כל שבוע, אבל אני נכנס לפה מידי פעם וקורא את מה שאת כותבת.

אני יודע שאת חזקה. אני יודע בדיוק עד כמה את מרשימה ואיתנה. את תתגברי על כל רגעי המשבר האלה ורק תמשיכי חזקה יותר, בלי לפגוע בעצמך.

וכן, כאשר ארצה לשוב זה יהיה בלב שלם, בלי להסתכל הצידה, בלי להסתכל אחורה. כשאני יודע בדיוק מה אני רוצה מעצמי ומאיתנו.

חיכיתי לרגע שזה יתקוף אותי וזה קרה. ככה פתאום, באמצע היום.

זה עצוב, קשה ומתסכל, אבל זו היתה בחירה שלי. אני צריך עוד זמן כדי להבין איפה אני.

באיזשהו מקום אני מאחל לעצמי להתעורר גם עוד שבוע ועוד חודש בתחושה הזאת, ואז אדע בדיוק מה עלי לעשות.

אפליקציה שמזהה מי משויך/ת למי
True Collar

כשקרני השמש מחווירות לעומתך. 

הנושא הזה עלה לדיון עוד פעם אתמול בשיחה עם מישהי, כשהיא מטיחה בי "אז מי שדיסקרטית לא יכולה להיות איתך בקשר".

כשנתקלתי בטענה הזאת לראשונה הופתעתי, בפעם השנייה עוד הרמתי גבה, בפעם הזאת (שהיתה כבר הרבה מעבר לשלוש) - הבנתי שאני צריך להפסיק להיות מופתע ולהגיד את מה שנשמע לי מובן מאליו.

אז זה המצב: נכון להיום אני אחראי על תחום השיבארי בשני ליינים של מסיבות, שותף ומדריך בסטודיו לשיבארי, ובעל חשבון אינסטגרם פעיל שמציג תמונות של קשירות שעשיתי ושבחלקן אני גם מופיע (אך ללא אזכור שמי). אכן, נשמע מאד פומבי וכנראה גם כזה בחלק מהמקרים.

אבל איך זה סותר את עניין הדיסקרטיות? אני מחליט מה לחשוף ומה לא, יש לי חיים אישיים שלמים מעבר לעולם הבדסמי שלא נחשפים, ואני יכול להתחייב בפני כל אדם שלא כל אחת שפגשתי מופיעה באינסטגרם יום למחרת (מפתיע, נכון?). אם מישהי חוששת שאחרי פגישה איתי היא תמצא את עצמה קשורה הפוכה מעל גשר כשמישהו מטעמי מצלם אותה, הריני להרגיע - אל חשש, זה לא הולך לקרות.

העובדה שאני לא מסתתר מאחורי כינוי סתמי, שאני מוכן לחשוף את עצמי (במגבלות שאני מגדיר) ושאני פעיל חברתית בעולם הבדסמי, לא גורע במאומה מהרצון והכבוד שלי לדיסקרטיות. רבים מהאנשים בחיי לא ידועים לאיש חוץ ממני (וכך זה ישאר עד שהם ירצו שזה ישתנה), רוב הפעילות שלי עודנה אינטימית ודיסקרטית (כי זה מה שאני מעדיף), והעובדה שאני לא צריך להסתתר מבחינה חברתית/משפחתית/תעסוקתית לא סותר את האמור לעיל.

מתסכל שגם פה אנשים רואים את הכל בשחור ולבן.

עצוב שאני צריך אפילו להגיד את זה, גם בתור בדיחה, אבל אולי כדאי שתתחילו לראות יותר גוונים של אפור.

כנראה שלנצח אסתכל על קשירות שלי והפאקים שעשיתי יציקו לי בעין.

וזה בכלל לא הפוסט שרציתי לכתוב, אבל זה כבר יחכה למחר.

לילה/בוקר טוב.

זה שאת "מונוגמית" וכל יומיים מזדיינת יוצאת לדייט עם "בן זוג" אחר לא אומר שאת באמת מונוגמית.

זה כן אומר שאת משקרת בעיקר לעצמך.