אתמול (ליתר דיוק שלשום כי כבר אחרי חצות) לפני שנתיים עליתי על המטוס לפגישה הראשונה שלנו.
זה התחיל במפגש באיזו אורגיה כושלת, המשיך בצילומים, בלילה סוער לפני שאת חוזרת לחו"ל, והמשיך אח"כ בטיסה די ספונטנית אלייך.
הקשר ביננו רק הלך והתהדק. נרקם לו בין שעות ארוכות של שיחות יומיות אל תוך הלילה, שהפכו במהרה לחלק מהשגרה שלי.
אני לעתים מוצא את עצמי מתבונן בתמונות שלך, שלנו. אין תמונה אחת שבה את לא נראית מושלמת, תמיד יפה ומוקפדת כ"כ, והחיוך הנפלא הזה שמעטר את פנייך היפות.
אני נזכר בנו לעתים, נתקף בגעגוע ויודע שזו היתה החלטה שלי. אני חי איתה בשלום, אבל גם כשעושים את הדברים הנכונים זה עדיין כואב.
הנחמה הכי גדולה שלי היא שהמשכת הלאה ואת מאושרת. פגשת מישהו אחר שגורם לחיוך שלך לזרוח שנית ואני מקווה שאף אחד לא יפגע בו או בך עוד פעם.
מתגעגע. אוהב. אידיוט.
ככה זה לפעמים.
