לפני 5 שנים. יום שבת, 21 באוגוסט 2021 בשעה 9:53
מבעד לערפילי הרגש יש רגעים של צלילות מחשבתית, בהם לפתע הכל נראה כה ברור ומובן. הפחד מהסוף איננו עוד, וההכרה עוטפת אותך ללא אותה זיעה קרה.
זה יחלוף עוד דקה או שתיים, אבל באותם הרגעים הכל כ"כ שליו. עם הפחד, עם העצב, ועדיין רגוע כ"כ. עוד כמה רגעים והכל יהפוך שנית לרכבת הרים, למכוניות מתנגשות, לקרב אגרוף מייגע, אבל כעת הכל כה נינוח.
כנראה שהאמונה שאפשר לעצור את הרכבת בכל רגע ולרדת ממנה היא זו שנותנת לי את הלגיטימציה הלוגית להמשיך את המסע הזה, מטלטל ככל שיהיה. ועדיין, אין לי ספק שגם כשמבינים שרוצים לרדת מהרכבת, זה יכול להיות מאוחר מדי בזמן שאתה מוצא את עצמך על גשר קורס בין שמיים וארץ.
ובסוף אותה הדרך, בעודך עומד סוף סוף על קרקע יציבה, תמצא את עצמך מתאבל על משהו שמעולם לא היה קיים.
Just be you and I'll be me
אבל קחו את זה בע"מ. בסוף הוא הרי התאבד.