חבלים וחבלות

אני מתנצל מראש על הכתיבה המבולבלת משהו שאתם הולכים לחזות בה, אך ככה זה לאחר לילה חסר שינה - אני מתיר לעצמי לכתוב ללא שקילה יתירה של מילים וסגנון.

אחד העקרונות הבסיסיים ביהדות זה "התדבק במידותיו" של הקב"ה. כלל בסיסי שאמור להגדיר את המידות הראויות לו לאדם לפי הדת.
אחד מהמדרשים היותר מפורסמים הנוגע לחורבן בית המקדש מספר את הסיפור הבא:
"מזמור לאסף אלוהים באו גויים בנחלתך... שמו את ירושלים לעיים". מדוע פתח המשורר ב"מזמור" ולא ב"קינה"? "לכך אני מזמר, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ולא על ישראל".

אז אם נניח שמשפט א' נכון וגם משפט ב', זה בעצם גורר שאולי מה שאני צריך בעצם לעשות - לשפוך את חמתי על המקל ולא על האיש המכה. מכיון שגם את המקל אין לי, אני אכה רק בזה שהביא את המקל...

יש לי יחס מאד אמביוולנטי לאתר הזה. עד כדי כך, שזה אפילו משעשע אותי. יתכן ואינני היחיד עם תחושות שכאלה, אך בטח לא בעוצמה שכזו.
מצד אחד, כבר יצא לי לפגוש בזכות המקום הזה אנשים מדהימים והבה נודה באמת, בעיקר נשים מדהימות. לא יותר מדי, אך המעט שזכיתי להכיר היה איכותי ושינה משהו בחיי. בעיקר אחת ספציפית, אם נדייק בדבריי.
אך מאידך גיסא, הוא גם דאג אח"כ לאזן זאת ולהרחיק אותן ממני בצורה הכי קיצונית, כואבת ומזויעה שניתן להעלות על הדעת.
ממש כמו הבדיחה המפורסמת על הטסטוסטרון והקשר שלו לתופעת ההתקרחות הגברית: הוא קודם דואג שתרצה לזיין, אח"כ הוא דואג שלא יהיה לך את מי...

אז אולי באמת עדיף שאגיד "האתר נתן, האתר לקח - יהי שם הדומיין מבורך" ואמשיך לדרכי?

אולי. אני עדיין מנסה להבין איך ביום הכי לבן בשנה בירושלים, הכל לפתע נהיה מבולבל; השחור נהיה לבן, הלבן נהיה שחור והאפור הפך לדגל של מצעד הגאווה.
יש דברים שאתה עצמך לא יודע איך תגיב אליהם. גם כשהם קורים ואתה צריך להתמודד איתם, אתה לפתע חש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליך ומה שחשבת שאתה יודע ובטוח בו, כבר לא קיים. אתה צריך להתחיל לבנות הכל מאפס ולשקול הכל מההתחלה. כבר אין אקסיומות, אין הנחות ואין יסודות איתנים. הכל תוהו ובוהו ואתה מחפש את עצמך בים של כאוס שנוצר תוך דקות.

ואם לא די בכך, כעת עליך להחליט לבד מה עליך לעשות.
ויתכן כי ההחלטה הזו תשפיע על כל העתיד שלך...



נ.ב.
גם ביום שאהיה זקן מרקיב, אני אדע שכל עוד האתר הזה קיים, לא אבדה תקוותי למצוא פרגית בת יומה, כזו שחלב על שפתיה וזין בין שיניה.