אני תמיד אוהב לצטט את המשפט החז"לי המפורסם "אין שמחה אלא כהתרת ספקות". ובכן (פעם ראשונה), התרת ספקות מיי אס. יש רגעים שפשוט בא לך להשאר באופוריה. אתן לכם דוגמה מהשבוע שעבר: איכשהו יצא לי להתחיל שיחה עם מישהי כאשר פניי היו מועדות לשיחה סתמית גרידא. לפי כל הסממנים הראשוניים היא היתה בערך כל מה שאני לא מחפש, אבל שעת לילה מאוחרת וקצת שעמום הובילו אותי בניסיון נואש למצוא שיחה שנונה במקום זה. ובכן (פעם שניה), לצערי זה צלח.
כמובן, כמו כל פולני טוב (שאני לא) אני מתלונן על מה שלא הולך ויותר על מה שכן. זהו טבעו של הגנום היהודי המושרש בי (או בנו) מקדמת דנא. איכשהו מסתבר שאותה עלמה אלמונית הפכה לאשת שיח מרשימה בכל הקשר שהוא. אני לא יודע כיצד אתם מגדירים שיחה טובה או מסקרנת, אבל השיחות הנדירות הללו בהן מדברים על הכל חוץ מסקס ועדיין האווירה כה טעונה מיניות שכל מה שחסר זה פין פציל אחד כדי להעיף את הגג - זו השיחה האידיאלית מבחינתי. ומעשה שהיה כך היה, כי אותה שיחה הובילה לשיחה יום למחרת, שהובילה לשיחה שהמשיכה בימים שלאחר מכן, כאשר כל פעם אותה אלמונית מרושעת יודעת בדיוק לשזור איזו עמימות תמימה ומלאת זימה, לציין פרטים כדרך אגב אשר יכולים לגרום להתקף לב לגבר ממוצע ולהמשיך בשיחה כאילו כלום. היא בהחלט ידעה לנגן עם לשונה על המקשים הנכונים, כי אני בטוח שראיתי פעם אחת אפילו את מסך הצ'אט שלי מסמיק.
בכל אופן, כך המשיך הדבר ולאחר דין ודברים נקבעה פגישה ונחתם המועד בו אזכה לחזות באלמונית אשר הפציעה לפתחי. כמה נפלא, נכון? ובכן (פעם שלישית), זוכרים את חז"ל לעיל? אז בששון ובשמחה הגעתי בשעה היעודה (פלוס 2 דקות איחור) למקום שנקבע. ראשית, התברר שהיא דייקנית. שנית, התברר שהיא נראית נפלא. שלישית, התברר עוד שהפגישה הובילה לשיחה קולחת ומהנה עם מבטי "איך בדיוק קוראים את זה?"* בתחילתה, אך בהחלט מבטים של "I want to eat you alive" בסופה. לפחות מכיווני.
אז זהו, כנראה שכאן אירע משהו שאני לא ממש מצליח לרדת לעומקו של עניין (ככה זה כשאין דברים אחרים לרדת להם), כי איכשהו בתוך 3 דקות לערך הפך המשפט מ"לאן לדעתך נוכל להמשיך מכאן?" ל"אני חושבת שנסיים להיום. אני צריכה קצת לחשוב על זה".
כן, אני לא אידיוט, ברור לי שהסיפא פה שווה ערך ל"שכח מזה, חבוב" (ותודה לע' שהבהירה לי זאת בטלפון לאחר דקה בעודה זורה לי מלח על הפצעים ומשפריצה חומצה זרחתית). אז באופן לא מפתיע, יום למחרת קיבלתי את מכתב הפיטורין הלא מיוחל וכאן בערך תם הסיפור. (מבחינתה, בכל אופן, כי אני עדיין נשארתי עם התהיות של איך-הצלחתי-לדפוק-את-זה.)
אז למה אני בעצם ממשיך לכתוב אתם שואלים? שאלה נהדרת! קודם כל, עד שיש לי משהו לכתוב, לא ראוי שאעשה זאת? ראוי בהחלט. אך מעבר לכך, יש פה כמה עניינים שנתתי עליהם את דעתי רק ברבות הימים שאח"כ:
ראשית, אין לי פאקינג מושג איך קוראים לה. אני רציני. הבחורה לא אמרה לי את שמה ופשוט חלפה עם הרוח (ואפילו בלי הנשיקה הרומנטית בסיום). לעזאזל, בילינו ערב נחמד ביחד, אני בטוח שהיא לא סבלה לרגע, שילמתי על ארוחה (זה לא ממש קריטי) ואפילו הקפדתי לשים דאורדורנט (זה דווקא כן!) - לא תתני לי לפחות לדעת את שמך? אז מסתבר שלא, כנראה שזה בא רק כשפוגשים את ההורים. אני אומר לכם, הבנות פה הופכות להיות יותר ויותר שמרניות עם הזמן...
שנית, חסר לי לדבר איתה. באמת, זה הדבר הכי מזעזע שיכולתי להעלות על דעתי. עזבו הגוף המושלם שלה (אמרתי לעזוב, לא לגעת!), את חיתוך השפתיים שראיתי בו מעשה אומנות ואת החיוך הבוהק, אני פאקינג מתגעגע לשיחות שלנו. זה פשוט מזעזע. מה זה הדבר הזה? על זה אני בוכה? על זה?! לפחות שאבכה על הזיון המושלם שאבד (לפחות ברמה הפוטנציאלית), על אקטים מיניים ובדסמיים לא חוקיים בעליל שהלכו ללא שוב או סתם על העובדה העצובה שאאלץ עוד פעם לעשות סקס עם האדם שאני הכי אוהב (כן, קוראים לזה אוננות) מאשר איתה. על זה אני בוכה? על זה?! אז כן - בגלל זה אני מבואס. תחת.
אבל ככה זה, כשהעניין המיני תם, אז כבר אין את האנרגיה הזאת שהופכת כל שיחה למרתקת ומאתגרת, למסקרנת ומרגשת. הכל הופך ברגע אחד מכה מיוחד לסתם. פשוט סתם.
אז אם את/ה במקרה מדבר/ת עם מישהי שגורמת לך לחוש עקצוץ קל בקצות האצבעות, מעלה חיוך דק על שפתיך ועדיין מכה בך ללא רחם שוק על ירך - תוכל/י בבקשה רק לברר את השם עבורי? תודה מראש.
זהו, כעת אפשר לגמור עם איזה פאג'ר 5 שיורה חוליית "אל עזיז אום טווילי פיל אורשלים אל קודס" שלא קשורה לחמאס בכלל ולכן היא לא מפרה את הפסקת האש, כמובן.
לילה טוב.
*מאת תוכנית הטלויזיה "בלי סודות" עם גשש בלש בפעולה - בועל כל בתולה. (למי שלא זיהה. בושה!)
