הבעיה הכי גדולה בכל הכרות שהיא ובדסמית בפרט, זה עניין הלחץ - אם וכמה לחץ להפעיל, מתי ואיך לעשות זאת; ליזום עוד הודעה או לחכות שהיא תעשה זאת קודם, להמעיט במילים ולהיות מעט אדיש או דווקא להראות נחרצות, התלהבות ושנינות, להצמיד אותה לקיר עם יד על צווארה ברגע שנפגשים או ליטוף אגבי על היד בעוד אנו מדברים. זה רק ממשיך ככה בכל שלב ושלב, בכל רגע ורגע.
ההתחלה הכי קשה, כי שם הקרדיט מאד נמוך. טעות אחת ואתה מוצא את עצמך מחוץ למשחק. בניגוד לעולם הוירטואלי, פה אף אחת כמעט ולא תציע לך retry וגם undo לא ראיתי פה לאחרונה. וזה די מובן בעצם - עם היצע וירטואלי נרחב שכזה, אז למה לתת הזדמנות שנייה? כבר עוד משהו (או מישהו) נוצץ מחכה מעבר לפינה.
אין בזה כללים, לצערי. כבר פגשתי כאלה שהתלהבו לחלוטין מזה שהייתי אדיש אליהן (כי באמת שלא כ"כ התרגשתי מהן או שהבנתי שזו הדרך שיותר מדברת אליהן) עד לכאלה שאמרו שהן לא מסוגלות לחשוב על פגישה עם מישהו שלא מראה שהוא מתלהב מהן באמת. כמובן שזה גם עובד הפוך, לצערי. ועדיין, ראיתי לנכון תמיד להבדיל בין מישהי שבאמת רוצה יותר מדי ולכן ניתן לייחס למעשיה הסבר של התלהבות רגעית (שצף הודעות בשיחות הראשונות מאד, למשל) לבין מישהי שזה אכן האופי שלה (והשלב הבא עבורה זה להצמיד מתקן מעקב לרכב שלי). בעוד שהרישא מובן בעיניי ומחמיא, הרי שהאחרון מועד לפורענות.
כשזה נוגע אלי, אודה ואתוודה שאני נופל לעתים למלכודת ההתלהבות היתירה. זו רעה חולה שלא הצלחתי להפטר ממנה ובספק אם אצליח, כי זה באמת חלק ממני. אם אני מתלהב ממישהי, למה שאעשה מאמץ עילאי להסתיר זאת ממנה? כנראה שהתשובה כי זה אכן מרתיע. יש לי מפה הכרות רבת שנים עם מישהי מדהימה, שבמשך זמן רב כ"כ לא הסכימה להפגש איתי, כי לדבריה פשוט נשמעתי מתלהב ובטוח מדי שהקשר ביננו אכן יהיה טוב. זה שצדקתי מהרגע הראשון לא משנה את העובדה שזה הרתיע אותה מאד בהתחלה.
אני מניח שתפישתי שונה ואני אמור מתישהו להפנים שאנשים מבינים מעשים מסויימים בצורה אחרת. כמה שאני מנסה להפנים זאת, עדיין יש רגעים נדירים שאני מתלהב, נדירים מדי, אבל כשזה קורה - זה רק אמור להחמיא ולא שום דבר אחר.
