חבלים וחבלות

לאחרונה אני "זוכה" לקרוא יותר מדי פוסטים שדנים בעצם השאלה: מה ולמה כותבים בבלוג.
אפילו "זכיתי" לקרוא מישהו שהגיב לפוסט שמישהי כתבה וטען שזה משעמם ולא מעניין.

ובכן, לא מעניין אותי למה ישנם אנשים כה קטנוניים וצרי מוחין בעולם (שהרי אם הדבר משעמם אותך, אין שום חובה שתקרא זאת), אבל באמת מעניינת אותי השאלה למה אנשים כותבים פה ועל מה הם כותבים.

חשבתי לעצמי מהי הסיבה שלמעשה גורמת לי לכתוב פה? מהו הצורך המוזר הזה לכתוב ולחשוף רגשות ו/או פרטים אינטימיים עלי ועל חיי?

אני מניח שהמסקנה שהגעתי אליה לא מרעישה במיוחד:
יש לנו נטיה לחשוף את עצמנו. אנו אוהבים לצעוק כשטוב לנו ולבכות כשרע לנו. אנו אוהבים להחצין את רגשותנו כי זו נטיה טבעית שלנו ובגלל שזה מקל עלינו.
לכאורה, המצב פה הוא האידיאלי: אנו חושפים את רגשותנו, אך לא את עצמנו. מעטים בלבד (אם בכלל) יודעים את הזהות האמיתית שמאחורי הכינוי. נח לנו ככה להוועץ עם אנשים או סתם לשתף אותם במשהו משמח/מרגש/מוזר שקרה לנו במשך היום.

תמיד צחקתי על כך שיהיו שני סוגי אנשים בעולם אליהם אנו חושפים את עצמנו: האנשים הכי קרובים אלינו ואנשים שאנו כלל לא מכירים.
דווקא פה הניגוד הזה בא לידי ביטוי במקביל...