אז לאחר די קריירה די מוצלחת בתור שף (ראו פוסט קודם), הרי שהגיע הזמן שאחזור לעדכן את הבלוג המוזנח שלי במה שקורה בחיי.
אז די בקצרה, בלוג יקר, מוזנח ועלוב שלי, עדכון קצר ודי מאוחר של מה שאירע:
בהתחלה זה היה די קשה. במוצ\"ש (לפני כשבועיים וחצי) זה נגמר באופן די חד-צדדי, אך מאד מוזר עבורי. באותו מוצ\"ש לא נרדמתי כלל. לא הייתי מסוגל לכך.
החל מיום ראשון בלילה, הכל קרה להיפך – התחלתי לישון כפי שלא ישנתי מימיי (לפחות מאז שאני מודע לעצמי). ישנתי כל יום למעלה מ-10 שעות ברציפות. הייתי הולך לישון בשתיים בלילה וקם רק בחצות היום למחרת. דך נמשך הדבר כמעט שבוע שלם. ידעתי בדיוק למה זה קורה והיו לכך שתי סיבות עיקריות: העייפות הרגשית שלי מכל מה שקרה (ומי שאומר שלחזר נמרצות אחר מישהי זה לא מעייף, כנראה מעולם לא עשה זאת כראוי) וחוסר שעות שינה; היא יצור לילי וזה מסתדר לה מעולה עם שעות העבודה שלה (היא יכולה להרשות לעצמה לישון עד מאוחר), אך זה גרם לי להשאר ער פעמים רבות, בעודי משוחח עמה, עד נץ החמה. הייתי נשאר ער במיוחד כדי לשמוע את קולה (ולא אכחיש, בשעות האלה יותר קל להוביל אנשים למקומות קצת יותר שובבים) ולמחרת קם כמעט כרגיל. הדבר שחק אותי ואת מערכת השינה שלי בצורה די מאסיבית.
כך נמשך הדבר במשך כל השבוע.
אין יום אחד שלא הזכרתי אותה איכשהו. היא היתה רק 4 שבועות (ושעה) בחיי, אך שינתה כה הרבה. הרבה מאד דברים שאני חושב לאחרונה, מעלים מחדש את שמה. היא גרמה לי לגלות שיש דבר כזה, את אותו שילוב מוזר אחריו חיפשתי במשך זמן כה רב:
ביום היא היתה מקנטרת אותי כל הזמן. מילות גנאי חביבות הונפו לעברי ללא כל היסוס והיסו בי בעודי מנסה למרר על מר גורלי. דיברנו על הכל במשך שעות. היא היתה בעיניי מלאך נשי שהרבה זמן חיפשתי אחריו, דמות שלא האמנתי שקיימת וכמעט חדלתי מלחפשה. היא שילבה חשיבה פרקטית עם פתח לחלום; היא הסכימה לפגוש בי למרות שידעה כי אין כל טעם הגיוני לעשות זאת, אך אעפ\"כ הרשתה לעצמה (לאחר קונפליקט ממושך) להתיר לי ולה להפגש.
בהרבה מאד תחומים היא גרמה לי להבין שאין לי סיבה להלחם בעצמי, שההגדרה (\"שולט\") היא אמנם מאד כובלת, אך אינה כה מגבילה. ביום היא היתה שם – איתנה בדעתה, כה חביבה, מאושרת ויציבה ברוחה. כשלחמתי בדעותיה, היא עמדה בעוז כדי להגן עליהם ולא הרפתה. היא היתה עקשנית כפרד ופתלתלה כנחש. כה נהניתי להתקשר אליה ולו רק כדי לשמוע את צחוקה. הייתי מוכן להשתטות בכל דרך אפשרית ע\"מ לגרום לה לחייך עוד פעם ולו לרגע אחד. בנוסף לכל, היא גרמה לי לעשות משהו שהרבה זמן רציתי ולא היה לי האומץ הדרוש ובכך הביאה לשלווה מסויימת לביתי שלי.
אך בלילה... בלילה הכל היה אחרת. היא היתה שם, לפתע ממש, שקטה יותר. מילותיה העדינות הפכו לרגועות יותר והיא נתנה לי לסחוף אותה לאשר רציתי. היא היתה שלי באותם הרגעים, שלי כפי שלא היתה מעולם. לפתע אני הוא שהובלתי, אני הוא שקבעתי, אני הוא שהחלטתי. הכל נעשה ברצוני כרצוני. שמעתי אותה בהתחלה חלושות, את קצב נשימתה גובר. לאחר מכן, שמעתי אותה גונחת ונסערת, מגיעה לשיא פעם אחר פעם. שמעתי אותה לוחשת לי שהיא שלי, הזונה שלי. כיניתי אותה כך באותם רגעים והרגשתי כיצד היא כל כולה הופכת לשלי. כיצד היא ביום גבירתי, אך בלילה, בן רגע, אי שם בין הסדינים, היא הופכת לזונה שלי, לשפחה שלי. שמעתי אותה מתחננת אלי שאפסיק כעבור שעתיים, שהיא אינה יכולה יותר, אך לא הקשבתי לקולה. היא המשיכה, כיאה לשפחה צייתנית וזונה איכותית. היא המשיכה עד שלא יכלה עוד, עד שכל גופה היה רגיש מדי למגע ואז, רק אז, הניחה את הטלפון לידה ונרדמה בעודי מאזין לה.
אין לי מושג בכלל אם היא טורחת להסתכל על מה שאני כותב. יש בי צד שמאד רוצה להאמין שהיא עושה זאת, אך היא עקשנית כ\"כ שהיא מסוגלת שלא לעשות זאת.
אם את אכן קוראת זאת – אז דעי לך שהמרחק עזר ועוזר מאד, אך זה עדיין לא קל כ\"כ. אני צריך להודות לך על כך שהחזרת לי את האמון שקיימות להן נשים כמוך עדיין בעולם ולא כולן נכחדו (או נשבו בידי אחרים).
אם אינך קוראת זאת – זה יהיה נחמד אם מישהו יביא לידיעתך שאת מככבת בעילום שם באחד הבלוגים היותר שוממים שיש באתר הזה.
נ.ב.
חג שבועות שמח.
לפני 17 שנים. 22 במאי 2007 בשעה 12:14