בקלוואה

מסתובבים בשעה האחרונה אצלנו בביניין ובביניין הסמוך. 

מסתבר ששכנים שמעו מישהי צועקת הצילו במשך איזה דקה. 

(הם לא מצאו כלום ובדקו בכל הקומות וכל השכנים בדקו שהשכנים בסדר. והם כבר הלכו.) 

ומה אני חושב כל הזמן הזה? מה עובר לי בראש? 

בטח מישהו עושה סשן והנשלטת שלו צורחת הצילו.

אבל כידוע ״הצילו״ זאת לא מילת בטחון.

* מקווה ממש שמי שזאת לא תהיה הכל בסדר איתה. 

למה אין לי פה שפחה שתצחצח לי את הנעליים ואני צריך לעשות את זה לבד לפני שאני יוצא לפגישה. 

אז אחרי תקופה ״איטית״ של קורונה וכאלה שטויות אתמול חזרנו לעיניינים.

היה סשן ממש מוצלח.

אבל מעבר לזה אחרי תקופה ארוכה שבה לא היתה התקדמות עם החינוך שלה הפעם התקדמתי עוד צעד משמעותי.

תמיד ידעתי וגם אהבתי את זה שחינוך של נשלטת זה תהליך. תהליך ארוך כי זה דורש גם הגעה להבנה עמוקה שלה יחד עם אמון שלה בי. אבל הפעם התהליך ארוך הרבה מעבר למה שהיה בעבר ועמוק הרבה יותר. 

אני מגיע איתה למקומות שהיא לא האמינה שאני אגיע אליהם. בחלק מהדברים ידעתי מראש שאני אגיע לשם אבל בחלק לא הייתי בטוח ואפילו לא האמנתי שנגיע לשם.

אתמול הגעתי איתה למקום כזה.

הרגעים האלה הם בין הרגעים הכי כיפיים בקשר עם הנשלטת שלי. 

שנים שאני רוצה לצאת לטיול הזה. לסגור לעצמי ״חוב״ מ 2019 ולבקר בסוף העולם.

Fin del mundo

הכל כבר היה מתוכנן לדצמבר 23 וכמובן שהכל גם בוטל.

עכשיו, שנה אחרי, יצאתי לשבוע הזה בארץ האש.

איך שהגעתי לשם ירדה עלי תחושת רוגע משוגעת. כאילו אין שם שום דאגה. האזור הזה בארגנטינה ממש מדהים. לכל מקום שאתה מסתכל זה מרגיש כמו ציור. האופק מלא בהרים עם שלג ושמיים כחולים (כשאין גשם / שלג). המקום מוקף בהרים נמוכים של 1000 מטר עם קרחונים. פה לא צריך הרים בגובה של מעל 5000 מטר בשביל קרחונים.

עשיתי מלא טרקים.

כל יום טרק לקרחון אחר ושלושה ימים של טרקים בשמורה עם האוהל.

היה מדהים עם אווירת רוגע משוגעת אבל המועקה תמיד שם. בטיסה לשם במקרה יצא לי לשמוע את חום יולי אוגוסט של סינרגיה. הוא אומר שם ״הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב״ וזאת בדיוק המועקה שלי בטיול - הולך לטייל עם חיילים מתים בלב.

אני מטייל עם מקומיים וזה מרגיש שאין להם שום דבר שיושב עליהם ואצלי יש את האבן הזאת תמיד. אבל כשאתה פוגש ישראלים אז זה שם. פגשתי את א׳ וא׳ בטרק בשמורה. שניהם אחרי מילואים ולפני לימודים. אחד איבד חברים במלחמה… ומסביב נופים משוגעים, שקט ורוגע.

זהו. אין פואנטה ואין בדסמ.

מת על זה שאילפתי את הזונת פרא הכי פראית שאי פעם פגשתי. 

מת על זה שהיא קשורה עם רצועה קצרה אצלי ״במלונה״.

מת על זה שהיא מוטרפת מזה אבל נשארת קשורה. 

מוצצת. 

אין צורך בקו״ח. 

מה עושים כשהבראטית שלך מתחצפת אליך בחניון והחניון מפוצץ רכבים ואנשים. 

תשובה - אז מה אם היו אנשים. 

עומד בתור בסופר.
מישהי מאחורי אומרת לבת שלה - ״בואי תעמדי פה מאחורי האדון הנחמד.״
אני: ״אדון לא נחמד בכלל.״

עשיתי סשן קשוח.

הייתי במצב רוח ״מרושע״.

אבל שנינו היינו צריכים את זה. אחרי הטיסה שלי לחו״ל ואיזה שבועיים של ״התאוששות״ עם זיונים וניליים (לא וניליים לגמרי. בואו, בסופו של דבר גם אם הייתי ממש מתאמץ לא היה יוצא לגמרי ונילי) הגיע הזמן לחזור לעיניינים. 

אז היה סשן קשוח. וגם העמקנו יותר עמוק לתוך הבדסמ. עשיתי דברים שהיו קו אדום עד לא מזמן. 

אז כמובן שצריך לסיים כשהזונה נרגעת על הרצפה מתחתי עם הראש שלה על הרגל שלי. 

המקום שלה. 

הזונה שלי באה להכין לי ממולאים. 

ואני רק בקטע של שני ממולאים שאני עושה 😈