בקלוואה

חינוך של ונילית זה תהליך ארוך. אבל אחד המספקים. 

אין כמו הרגעים הקטנים במהלך הדרך. 

למשל היום. 

לפני איזה שבועיים הודעתי לה שבקרוב אני אשים עליה קולר ושרשרת. היא הודיעה לי מיד שזה מזעזע ומשפיל נורא והיא לא מוכנה. 

שטויות. היא אמרה אותו הדבר על כל שלב בחינוך שלה עד כה. 

היום דיברנו. היא אמרה שהיא לא מפסיקה לחשוב על זה ולפנטז על זה ושהיא שונאת את זה. 

היא שונאת את זה בגלל שזה כל כך מדליק אותה ומרטיב אותה. 

היא שונאת את זה בגלל שזה כל כך מקטין ומשפיל ובכל זאת היא נדלקת. 

היא שונאת את זה כי היא יודעת שזה יקרה ושזה יהיה השלב הבא בהכנעה שלה. 

היא שונאת את זה כי היא יודעת שאני קורא אותה כמו ספר פתוח ושאני ידעתי מראש שזה בדיוק איך שהיא תרגיש. 

היא שונאת את זה כי אני אוהב את זה. 

ואני כל כך נהנה מההכנעה שלה. 

אפילו כבר לא צריך לשים עליה את הקולר (ברור שאני אשים). מנטלית היא כבר שם. 

אפשר להתקדם לשלב הבא.