משכים מוקדם בבוקר, נכנס לרכב ויוצא למסע קטן דרומה.
מה נבחר לשמוע היום בדיסק? המממ. היום היהודים. הלהקה האהובה עלי. כשאני שומע את השירים שלהם עולים בי זכרונות... רגשות... לפעמים אני מרגיש שהם התישבו לכתוב את סיפור חיי.
איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא
איך תמיד נכבה האור, כשאני בוכה
אני זוכר את השנים שהקדשתי לחיפוש תשובות. אני סקרן מאוד, כפי שמרמזת תמונת הפרופיל שלי. מעניין אותי איך עובד העולם. למה עובד העולם. איך עובדים בני אדם. ולמה בכלל.
במסעי אחר התשובות גיליתי רק עוד ועד שאלות... עד שהוכרעתי, והחלטתי על שינוי דרסטי באורחות חיי.
אם החיים מתחלקים אצלי לשניים. החלק הראשון נגמר מזמן
מה שנשאר לקוות שבנתיים הוא יסתפק במה שיש לו שם
נוסע בכביש 6. כולם עוקפים אותי. מאיץ ל-130 ועדיין עוקפים אותי. אני מחזיק את עצמי, אני לא עבריין. ואז אני מביט שמאלה ורואה את הבחורה הצעירה בפיאט פונטו שעוקפת גם היא. יש גבול לכמה שאני מסוגל להרגיש קריקטורה. רגל נלחצת על הדוושה, וכל ההגאים שמאלה.
למה אני צריך את כביש 6? כן, אפשר לסוע יותר מהר, אך הדרך גם ארוכה יותר.
עידן האלוהים... עידן האלוהים... עידן האלוהים היום
מכאן עד אלוהים... מכאן עד אלוהים... מכאן עד אלוהים תהום
אני נזכר בך. זה השיר שהקדשת לי. איך צחקתי כשהשמעת לי אותו. משחק המילים עלינו שרק אנו מבינים.
פגשתיך כאן והיית לי לשפחה. אהבתיך. אך עם הזמן עלו הפחדים, הסיוטים, ההזיות. נפתחת אלי. סיפרת לי איך זאבים רעים כאן ניסו לפגוע בכיפה אדומה. ואז הבנתי שאני צריך לבחור האם לקחת את הנשלטת המושלמת והמתמסרת ביותר, או לשלחה. המצפון שלח אותי לבקש ייעוץ והדרכה. אפילו שוחחתי עם הורייך, ועודדתי אותך לקבל את הטיפול שיעזור לך.
היום אינך כאן. את ונילית מאושרת בזוגיות בריאה, כמו שמגיע לך.
לו ידעת כמה אני מתגעגע...
כבר כמה ימים, אני במצב איום
אני כל הזמן נזכר. אני כל הזמן נזכר
שיש לך עתיד, יש לך עתיד איתו
הוא בטח מאושר
וגם אני. בשבילך.
כשצעקנו את השיר הזה בקולי קולות, פטרובר פתאום עובר לסולם מטורף, ואני שמח שהוציאו לי את השקדים בילדותי, אחרת הייתי יורק אותם עליך בטעות מהמאמץ.
אולי עוד תרביץ לו, כמו שעשו לה
כדי שילמד מתי לשתוק, ומתי לצרוח
חושב מיד על הכלוב. על היהודים. ועל הבלוג.
הגעתי ליעדי, קורא את המאמר באנגלית. מתרגם אותו וכותב לו תקציר. דווקא מאמר מעניין, על השפעת השבת על שיעור התמותה בארץ. תמיד מרתק אותי לקרוא חומר מדעי שמאשש באופן עקיף אמונות לא מדעיות פשוטות.
אני נוסע חזרה לביתי, הפעם דרך הכביש הרגיל. מאזין לשיר נוסף של היהודים ומרחף לי... עד שאני קולט שאני חולף ליד ניידת עם שוטר שמחזיק מכשיר לייזר שמכוון לעברי. אני מוריד מיד את המבט אל מד המהירות שלי. אהה שיט. מרים את המבט חזרה ורואה את הרמזור הקרוב ומיד אחריו ניידת עם שני שוטרים שממתינים מחוץ לה.
בין כה וכה, בסוף עוד נעלם, כמו רוח על פני מים
בין כה וכה ידענו נשלם, אז נשלם פי שתיים
אני שם זין
באינסטינקט, ברגע האחרון מושך את כל ההגאים ימינה ברמזור, אל מול עיניהם המשתאות של השוטרים שמחכים, ונוסע לי חזרה לכיוון כביש 6. עכשיו אני מבין למה הוא קיים בעצם. מותר לי. הם לא הספיקו לסמן לי לעצור.
ואם יש שם אל אחד, אז אנ'לא יודע למה, בלילות אני לבד
לא שלחת לי אף אחת. אף אחת
לפני 14 שנים. 14 במאי 2010 בשעה 17:00
