הגעתי למסקנה שבמקום לקטלג "שולטת\נשלטת\סוויץ׳" אפשר בקלות לכתוב במקום "חתול\כלב\תוכי", אסביר:
הבעלי חיים האלה לגמרי מייצגים את הנקודות האלה על הספקטרום הבדסמי מבחינתי.
הכלב: רוצה לרצות, צריך גבולות ואסרטיביות כדי להרגיש בטוח.
צריך להיות מוחזק בספייס מאוד ברור כדי להתנהג ברוגע ולא לפתח בעיות התנהגות.
הכלב מבחינתי הוא ההשתקפות הישירה של העולם הפנימי שלי, אם אני מצליחה לנהל אותו ברוגע ולתת לו בטחון - אני בטוב, אני מאוזנת.
אם הוא משמיד את הבית או תוקף כל מה שזז - זה הרגע לשאול את עצמי "מה קורה?", להתבונן פנימה ולהתאפס.
הכלב הוא 40 קג של תינוק מגודל שדורש פינוקים וכיסוי עם שמיכה בלילות קרים.
כולם ברחוב מפחדים ממנו, אך בעצם אין להם מושג שהוא מאמין שהוא בגודל בוטן - ששש..! אל תספרו לו, הוא יבהל!
החתולה: אלילה נסגדת. סמל פריון, צדק וכוח. נציגתו של רע וסגולות השמש בספר המתים.
היא עצמאית ולא תלויה בדבר, עם זאת כל כך קלה להערצה.
היא יודעת להתפנק וחיה את הרגע, בין אם זה תנומה בשמש או מקלחת טובה.
אלגנטית להפליא, אצילית, שלווה.
לנסות לתת פקודות לחתולה זה כמו לזרוק מילים לרוח.
היא תרגום לך לעשות מה שהיא רוצה, ללא מילים וללא תמורה.
התוכי: סוויץ׳ בראטי. הערס האלגנטי. הייצור הכי מורכב מבין השלושה.
מצד אחד עצמאי ויכול להסתדר בלעדייך אך מצד שני צריך את כל תשומת הלב בעולם.
חכם מידי ומניפולטיבי. ניתן לשליטה רק אחרי בניית מערכת יחסים מורכבת וארוכה.
זוכר הכל, עד סוף ימיו. קנאי. רכושני.
הכל תמיד בתנאים שלו - אחרת, זה מאוד כואב.
יכול להכאיב, כולל דם.
כשהוא מתמסר אלייך (אחרי הרבה עבודה קשה), הוא הדבר הכי מתוק וממוגג בעולם. הוא ממיס אותך לשלולית ענקית על הרצפה.
אחרי ההקבלה הזו, אני מוצאת את עצמי איפושהו בין חתול לתוכי :)
החויה שלי מלגדל את שלושתם (לאו דווקא בו זמנית)..
טוב, בזבזתי םה מספיק זמן, חזרה ללימודים.
