תקראו לי ליידי - הג'ינג'ית

רוב האנשים לא באמת יודעים כמה אני כותבת.

הם לא יודעים שבאמצע הלילה המוח שלי כותב שירים ומשפטים.

הם לא יודעים שכשאני מתקשה לישון אני כותבת רעיונות חדשים.

הם לא יודעים שכשאני שבורה ועצובה אני כותבת דברים בעיקר עצובים.

זה בא בתקופות,

יש תקופות שקטות, שאין כאב מספיק גדול, כזה שלא נותן לי לישון.

ויש תקופות רועשות, שאי אפשר להניח את הנייד כי צריך להוציא הכל.

יש תקופות אהובות, עם מילים רומנטיות וכוכבים.

יש תקופות קשות, עם דמעות על הנייר וחתכים נפשיים.

רוב הזמן, אני שונאת את הבעיות זיכרון שלי. 

הן מפריעות לי בהתנהלות היומיומית, מהלימודים לדיבורים.

אבל יש משהו מאוד יפה,

בלשכוח משהו שיצרת. משהו שיצא מליבך.

את שוכחת שזה קיים, ואת מגלה את זה מחדש.

את קוראת ואת מתמלאת גאווה.

כי את אוהבת את זה, אפילו אם זה רק מעט.

כי את נזכרת, בכאב שכתבת.

את נזכרת על מה זה נכתב.

את נזכרת למה התכוונת.

ולרגע אחד, את מרגישה שוב תקווה.

ואת מחליטה, ממחר - התחלה חדשה.

** לאלה שחדשים פה, כן אני יודעת שהשם שלי מופיע, אם לא שמתם לב יש לי פודקאסט שם כתוב השם שלי ומאוד קל למצוא אותי. אין צורך להזהיר אותי לא ממש אכפת לי מהעניין. **