תקראו לי ליידי - הג'ינג'ית

באמת שאין.

פשוט עבר המון המון זמן מהפעם האחרונה שישבתי וכתבתי ובשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי ממש מחפשת את הזמן לעצור רגע ולשבת לכתוב בבלוג שלי שהפך להיות היומן שלי.

במיוחד כשכל הפוסטים שלי פה מתועדים אצלי, כשקוראים הכל ברצף יש מין סיפור שלם וזה תמיד עושה לי נעים להסתכל על מה שהיה ועל מה שהיום.

אז אני רוצה לחזור כי זה חשוב לי.

אז היי, מה נשמע? מרגישה שלא דיברנו מלא זמן!!

מה קרה בחיי? וואו. האמת שהמון.

עשיתי את הטיול הגדול שחיכיתי לו כמעט שנה (!). נכון, הוא התקצר, ויתרתי על החלק הגדול בארה״ב כי כסף ומלחמה,

אבל היי, ראיתי את טיילור סוויפט (!) פעמיים (!!) וזה הרגיש כמו חלום!

הייתי בפריז שהתאהבתי בה מחדש (והחלטתי שאני חייבת לגור בה תקופה, כה קלישאתית).

בקרדיף, לונדון וסיימתי בטוסקנה עם הבן זוג וזה באמת היה קסום.

יותר מזה, הרגשתי שאני צריכה את זה. שאני הולכת לאיבוד והניתוק הזה נתן לי רגע של אוויר לנשימה שכולנו ממש צריכים במצב הנוכחי.

אז אני יותר מממליצה. אם אתם יכולים - טוסו לכמה ימים ותתנתקו מכל מה שקורה בארץ. הנפש שלכם ממש תודה לכם.

מי שזוכר והצליח לעקוב, חזרתי לאקס במלחמה (כן כן אנחנו מאלה, איכס).

לא לאקס הרעיל של ה-7.5 שנים (לא יקרה, בחיים), לזה שמאוד רציתי וזה לא עבד, לא עבד, לא עבד, עד שזה עבד.

אבל זה סיפור לפעם אחרת.

עברנו לגור ביחד באופן רשמי כשחזרנו מחו״ל. ואני יודעת שזה קרינג'י אבל זה מרגיש כל כך קל פתאום.

כאילו, הייתי במערכות יחסים רוב חיי. בין אם יצאתי עם אנשים או הייתי בקשר רציני של ממש. 

אבל משהו פה מרגיש אחרת, כאילו זה צבוע בלבן וקל במשקל. לא יודעת להסביר את זה, אבל זה מרגיש קשר הרבה יותר בריא, בוגר ונכון מכל הקשרים שהייתי בהם.

וזה מאוד מאוד נעים ובעיקר מאוד מפתיע. כי בכנות קיללתי אותו כל כך הרבה כשהוא שלח לי הודעה (בפניו כמובן) שזה מפתיע שזה הסתדר כל כך טוב.

בנוסף לזה, בהמשך לשינויי הקריירה שאפפו אותי,

הוצע לי קידום במשרד האחרון שעבדתי בו, ואני מתחילת משרת ניהול אמיתית :)

אז נכון שאני צריכה למצוא עוד שני עובדים לפני שזה יקרה באופן רשמי אבל בתכלס, אני ממש ממש גאה בעצמי.

וזה מוזר להודות בזה אבל פתאום החיים נראים הרבה יותר טובים ושמחים.

וזה מעצבן כי אנחנו במלחמה שלא נגמרת ושבויים שמחכים כבר יותר מדי זמן. והאם בכלל מותר לשמוח בין כל העצב?

אבל בשלב הזה אני מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה, אחרת פשוט אאבד את זה.

תחשבו שאולי נמאס לי,

כי אחרי פעמיים שהוא הפתיע אותי הקטע כבר עבר ונחרש.

אז התשובה היא לא. והפתעות כאלה אני מוכנה לקבל anytime at any day.

אתמול הוא מתקשר אליי אחרי מקלחת ושגרת טיפוח.

ואנוכי התמימה:

״יש לך קליטה לשיחה?״

״חחחחח כן. אז עשיתי לך הפתעה. נכון אמרת לי שהחלום שלך זה שאני אבוא מעזה אלייך? אז אני פה.״

״מה זה פה?״

״פה פה. אצלך.״

״מה?״

״אני למטה.״

״מה זה למטה? בולי איפה אתה?״

״מתחת לבניין שלך. אני פשוט לא יודע את הקוד. אבל זה בסדר אני אחכה שמישהו יפתח לי.״

״מה??? אני באה אליך חכה.״

מפה לשם חבר שלי ישן במיטה שלי. סופסוף.

אפשר לשער כמה מחוייכת ושמחה הייתי.

אלוהים שכולם יחזרו כבר הביתה

פתאום שמעתי לחישה

״לולי? זה אני״

״מה? מה אתה עושה פה?״

זה היה 2 בלילה

״הצלחתי לצאת וחשבתי לעשות לך הפתעה״

ואז הוא התקרב ונגע בי

ולא הייתי בטוחה אם אני חולמת או הוזה

אז קירבתי אותו אליי לנשיקה

והוא היה ממש שם

חם ומלוכלך

הרגשתי שגם לי נהיה חם

מכל הלחץ וההפתעה

אז הורדתי את החולצה וחזרתי למיטה

״את כזו סקסית״ הוא אמר

״אני הולך להתקלח ואני בא״

----

זו באמת הפתעה טובה.

אמ;לק - צאו להתנדב.

אני רוצה לבכות.

אבל אני לא מצליחה.

הלב שבור. הבטן מתכווצת. אבל אני לא מצליחה.

מי שעוקב יודע שאני שולטת ברגשות שלי מאוד. אסור לבכות. בכי = כאב בגלל הפיברו שאני סובלת ממנה.

לא בכיתי כמו שצריך המון זמן. אני מתחילה לבכות וזה מפסיק אחרי 5 שניות. כאילו הגוף שלי אומר: ״די רוני, זה לא שווה את זה. יכאב לך יותר אחר כך״.

אבל אני רוצה. אני רוצה לבכות.

אני רוצה לבכות על הסרטונים שנמנעתי לראות וראיתי בודדים כי ידעתי שזה ישאיר בי צלקות לנצח.

אני רוצה לבכות על התציפתניות שעשו עבודה מופתית ולא יכלו לעמוד בסנריו ההזייתי שבנו להן.

אני רוצה לבכות על החיילים שלא יכלו לעמוד במאות מחבלים שרצים אליהם עם נשק כבד.

אני רוצה לבכות על החוגגים שרק רצו מסיבה טובה עם קצת סמים.

אני רוצה לבכות על המשפחות שרק ניסו לישון קצת לפני החזרה לשגרה.

אני רוצה לבכות על השוטרים שניסו לשלוט בסיטואציה אבל לא היה להם סיכוי.

אני רוצה לבכות על כל מי שנלחם במחבלים ועשה הכל בשביל להציל אנשים.

הם לא הצילו אותי, אבל אני מרגישה חייבת להם. המספרים הורגים אותי. אני כאילו רק מחכה לשם מוכר. כאילו זה חייב לקרות כי הם כאלה גדולים ועוד מעט התמונה תתבהר ואני אגלה את מי הכרתי.

וכולם אח של, אחות של, הבת שלי, תלמיד של. כואב לי בנפש.

לא יכולתי לשבת בחוסר אונים, אתם כבר מכירים אותי. 

ביום שבת בערב יצאתי לתרום דם עם חבר טוב שלי. גררתי אותו איתי. היו לנו ארבע אזעקות בבית החולים ולא ויתרנו. אמרתי לו שמשם אני לא יוצאת בלי לתרום דם.

ובכלל, מי יתן לי לתרום דם? אני ילדה מסכנה אני נשבעת! כל הבעיות הרפואיות.. הגעתי אליהם עם לחץ דם נמוך, דופק גבוהה וביקשתי לתרום דם. המילואימנקית אמרה לי שזה תלוי בפראמדיק. הוא ראה שההמוגלובין גבוה (עבדתי על זה קשה! היה משתלם) ואישר לי. תרמתי דם לראשונה.

כבר בשבת ניסיתי להבין איך אני יכולה עוד להתנדב ומה אני עוד יכולה לעשות. 

בראשון בבוקר קמתי, שלחתי הודעה לחבר טוב ואמרתי לו: ״נו, יש מה לעשות?״ כי ידעתי שהוא נכנס לחמ״ל מתנדבים שהיה מלא כשרציתי להיכנס.

תוך שעה כבר נכנסתי לצוות הניהול והתחלתי לעבוד.

אני מסיימת את היום השני שלי עם מאות של מתנדבים תחתינו. לא רציתי את זה. אני עדיין לא רוצה את זה. זה מפחיד אותי. זה מעייף אותי עוד לפני שזה התחיל.

אבל אני לא יכולה לשבת בחוסר מעש. אני לא יכולה לחשוב שאנשים מסכנים את החיים שלהם. שכל מי שאני מכירה במילואים. ומה אני עושה? יושבת ובוהה בחדשות אפטית?

אז לא. אני אצא להתנדב ואני אעשה את המקסימום שאני יכולה לעשות בשביל לעזור. גם אם בכנות - ההצפה הזו קשה לי מנשוא כרגע. במיוחד כשעדיין לא כל המשפחה שלי במקום בטוח.

אני אומרת לכם - צאו להתנדב. זה חשוב לא רק בשביל העזרה, זה חשוב גם לנפש שלכם. שתרגישו שעזרתם, שעשיתם משהו. שתתעסקו במשהו אחר מאשר בסיפורי זוועה.

---

אני משתתפת בצער כל מי שאיבד אח, אחות, חבר, חברה, אמא, אבא, מכר, זה לא משנה בכלל. אני משתתפת בצערכם.

הלב שלי בוכה, גם אם אני לא.

תודה לכולכם ❤️

אני קצת הורמונלית וקצת בדיכאון ורק רוצה להגיד לכל הנשים שאתן מלכות ושלהיות אישה זה קשה ברמות.

ובכנות, זה מדכא.

רואה את אותם אנשים שראיתי מלפני שלוש שנים שהפכתי להיות רווקה.

נשים בצד את העובדה שגברים פותחים פרופילים בצורה מזעזעת והם לא יודעת מה לשים או לרשום בפרופיל:

למה כולם משעממים.

גאד דאמיט. מבינה שהבעיה היא כנראה בי אם כולם משעממים אותי אבל רבאק.

קצת עניין מה כבר ביקשתי 🤦🏻‍♀️

Treat me like a lady ✨

העברתי סדנה.

אני, רוני אדמון, העברתי סדנה.

אני חושבת שכולנו ידענו שזה רק עניין של זמן עד שזה יגיע.

אבל, זה הגיע מוקדם ממה שציפיתי.

-----------

ידיד שלי, פודקאסטר בעצמו, שלח לי הודעה ואמר לי ״המלצתי עלייך להעביר סדנה להקמת פודקאסט לבני נוער בעיריית ירושלים, בהצלחה״

״מה על מה אתה מדבר? שנייה רק תן לי להבין״

״הציעו לי להעביר סדנה ואין לי זמן לזה כרגע, אז המלצתי עלייך.״

״אממ אוקיי. הם יודעים שהפודקאסט שלי הוא מיני?״

״לא אבל זה בני נוער הם יודעים הכל היום אל תדאגי.״

״אוקי״

----------

מפה לשם, יום-יומיים אחרי, מתקשרת אליי בחורה נחמדה ומסבירה לי על מה מדובר.

אני, עושה בשנית גילוי ומסבירה שהפודקאסט שלי - הוא לא כל כך תמים. ויותר מזה, שאני אצטרך לקחת דוגמאות ממנו.

״אין לנו בעיה עם זה. כל עוד את לא נכנסת איתם לשיחות לא מתאימות ואלה רק דוגמאות, הכל טוב. הם בני נוער, הם יודעים יותר ממה שאנחנו ידענו בגיל הזה.״

״אוקיי מושלם, אז יש לי איזה מועד ב' עוד שבועיים, אז עוד שבועיים אשלח לך הצעת מחיר וסילבוס.״

בייסיקלי, השארתי אותם על אש קטנה כי באמת לא יכולתי להתעסק בזה כרגע. היה לי מועד ב' במבוא למקרו והייתי חייבת לסיים עם ציון מינימלי שיספק אותי.

היא תזכרה אותי אחרי כשבוע והזכרתי לה שאני באמצע מבחנים ושאני אשלח ברגע שאסיים.

התייעצתי עם כל ידיד.ה שלי שמעבירים סדנאות והרצאות וניסיתי להבין איך אני בונה את הסילבוס הזה.

לונג סטורי שורט,

העברתי לה סילבוס שהייתי מרוצה ממנו וקבענו לדבר יומיים אחרי.

היא התחילה את השיחה:

״אני רק רוצה להגיד לך משהו, אני קיבלתי כבר כמה וכמה הצעות מחיר לסדנה הזאת מאנשים שונים, חלקם הרבה יותר מבוגרים ממך ועם הרבה יותר ניסיון ממך. את היחידה שרואים שהשקיעה מחשבה בסילבוס ולא שלחה לי משהו מוכן.״

שמחתי לשמוע, עברתי איתה על עוד כמה נקודות שלא יכולתי לציין בהצעת מחיר ואז היא אמרה לי את זה:

״תקשיבי. את פשוט נועדת לעשות את זה. את חייבת לעשות את זה אחרי זה.״

יצאתי מהשיחה הזו בהרגשה ממש ממש טובה, אבל עדיין לא סגרנו שום דבר. הזמן שלי שווה כסף ועיריות כמו עיריות, צריכות לקבל אישור לפני שהן מוציאות כספים.

----------------

לונג סטורי שורט#2 (כן נו מה לעשות, זה סיפור ארוך והוא צריך להיות מתועד היכנשהו עם הבעיות זיכרון שלי)

אותה בחורה כבר עזבה, זה כמעט התפספס בגלל אילוצי לוז, אבל בסוף הם הסכימו לסגור איתי על התאריכים היחידים שיכולתי לתת להם.

שני ערבים בתחילת מרץ, שבוע אחרי שבוע. באמת שכבר לא האמנתי שזה יקרה.

אבל זה קרה. ואני גאה בעצמי. ואני מחכה כבר לסדנה הבאה. ולהרצאה הראשונה. ולכל הדברים הבאים שאני הולכת לעשות.

ובעיקר, לראות מה התוצאה הסופית שלהם תהיה עם כל המידע שזרקתי עליהם.

כשאתה נשלט