זה ערב.
האור נמוך, לא מחמיא, לא סלחני.
הבית שלו שקט באופן שמכריח אותי להיות נוכחת בכל נשימה.
הקפה חם מדי.
אני שותה לאט, נותנת לזמן להימתח.
אנחנו יושבים קרוב, והגוף שלי כבר מתכוונן למצב שהוא מכיר,
דריכות שקטה, כבדה, מוכנה.
בערב אין לאן לברוח.
הכול מתכנס.
כשהוא דורש שאתפשט זה לא דרמטי.
זה כמעט מובן מאליו.
הקלה קטנה חוצה אותי, סוף־סוף מותר לי להפסיק להחזיק את עצמי.
החושך מעמיק את התחושות.
העור מגיב מהר יותר,
הכאב חודר ישר פנימה,
ומשהו בי נמס במקום הנכון, שבו הגוף כבר לא מבדיל בין מה שמכאיב למה שמרגיע.
המגע שלו מדויק.
לא נדיב, לא מרחם.
לוחץ, משאיר אותי פתוחה,
מפרק שכבה אחרי שכבה של שליטה עצמית
עד שאני כבר לא מתפקדת כאדם —רק כחומר שמגיב.
על הספה, בחצי חושך,
אני מאבדת רצף.
התחושות מגיעות בגלים לא סדירים,
כל אחד תופס אותי עוד לפני שהקודם שקע.
אין התאוששות.
אין סגירה.
הגוף שלי נשאר חשוף מדי,
רגיש מדי,
וכל תנועה קטנה מטלטלת אותו מחדש.
הרעידות מצטברות,
הנשימה נקטעת,
והמחשבה מפסיקה להיות רלוונטית.
בשלב מסוים זה כבר לא חיפוש של שיא.
זה פירוק.
רחב, עמוק,
משאיר אותי חלולה ושקטה בו־זמנית,
בלי גבולות ברורים של עצמי.
רק כשאין בי יותר התנגדות,
כשאני כבדה, פתוחה, נוכחת,
משהו משתנה.
לא החלפת תפקידים,אלא יכולת לתת מתוך ריק.
להישאר יציבה רגע אחד,
להחזיק אותו כמו שהוא החזיק אותי כל הערב.
החושך לא נעלם.
השקט חוזר לאט.
והגוף שלי יודע,
זה לא היה רגע חולף.
זה נצרב.