Kajiri notes

"בלי מניירות מיותרות" כתבתי.

************

פורשה חיכה לי בחדר ספק מחייך ספק מגחך. 

אחרי חיבוק ארוך ונשיקה, מה שתמיד מעמיד לו את הזין וגורם לי לתחושה שאני היצור הכי סקסי בעולם, אחרי כל זה ובעודי משילה את השכבה הראשונה של בגדיי, הוא דחף אותי בפראות לא אופיינית לעבר הקיר.

" איזה מניירות מיותרות קאג'? " שאל בקול בטוח, בעוד ידו מתהדקת סביב צווארי ועיניו מביטות עמוק לתוך עיניי, " ספרי לי".

גיחכתי לרגע אל מול הרצינות שלו אבל הוא לא התרצה, וזיק של שולט, השולט הזה שקיים בתוכו, הופיע אל מולי. 

התחושה החמימה בין רגליי לא אחרה להגיע, משאירה אותי חסרת מילים. 

" על המיטה" אמר ואני זזתי בזריזות לקול הוראותיו. נעמדתי על שש, כשגופי רכון קדימה, מציגה בפניו את ישבני, חפון בחוטיני שחור מתחרה עדינה, ממתינה לגורלי.

הפחד לא הגיע מעולם. לפורשה אגיש את גופי על מגש בכל רגע נתון ללא מורא.

קולות החבטה מילאו את החדר. אין הפסקות בחימום, תמיד אמר, מול תלונותיי הבלתי נגמרות. לפעמים אני תוהה לעצמי איך הוא לא דורש ממני  לסתום את הפה ופשוט להיות. 

הידיים שסימנו את ישבני באדום בוהק, בדקו מעת לעת את מצב הרטיבות בין רגליי, גרמו לגופי לנוע בגלים מולם, לשאוג כמו לביאה בעת יחומה.

" מניירות? " שאל שוב ואני הגבתי בנהמה לא מובנת, בעוד הקיין חורץ את סימניו של פורשה על גופי. " תספרי " דרש פורשה, " עד כמה קאג'ירה?" לחש באוזני, " עד כמה שתחליט" , השבתי. יודעת שזו התשובה היחידה שהוא יקבל. 

מספרים התערבבו באנחות של כאב, קולות העונג נמהלו בדמעות הבכי, וספרתי. 

ספרתי עד שלא יכולתי לספור יותר. עד שקיבלתי את כל הדרוש לי. עד שהתחברנו בהרמוניה מושלמת לישות אחת, לרגע אחד בחיים שלמים, שבו רק אנחנו היינו קיימים בו. 

וחמדתי אותו, את פורשה שלי,  לעצמי, יותר מכל דבר אחר חמדתי, רק לזמן שאול, בו אנו חולקים רגעים גנובים של עונג צרוף, 

והוא נתן לי. 

בלי משחקים היום, עבר מספיק זמן. אפשר לוותר על המניירות המיותרות ופשוט להיות.

תהיה היד שאוחזת בשוט, שמכאיבה ללא רחם, שמלטפת בדיוק ברגע הנכון, 

ואני,

אהיה הגוף העירום ששרוע למרגלותייך, שסופג באהבה את מכאובייך, שנאנק בעונג המהול בכאב. 

בוא נהיה אנחנו , בדיוק כמו שאנחנו יודעים.

מתגעגעת. 

רכנתי על כיסא בחדר ששכר לנו פורשה. עיניי מכוסות, והחושך המבורך מציף את חושיי. התחת שלי הוצב בזווית מושלמת להצלפות, כך סיפר לי, בעודו מלטף את גופי, מרגיע מעט את הכאב שחווה, מכין אותי לזה שעתיד להגיע. 

טרם הובלתי לכיסא המכושף, הונחתי על המיטה. פורשה בחן את גופי תוך כדי שידיו חופנות את חמוקיי. " כמה סיגריות עישנת ביומיים האחרונים? " שאל." שלושים ושש"  השבתי. הוא המתין רגע, והמשיך " וכמה הצלפות את הולכת לקבל ? ". לקחתי נשימה עמוקה והשבתי,  " שלושים ושש פורשה". אלף מחשבות התרוצצו בתוך מוחי הקודר, זיכרונות מכאביו עטפו את נשמתי, פורשה לא נוהג לקחת הפסקות בזמן הצלפות. הוא קשוח. סדיסט אמיתי.

הוא למד אותי, למד את תחינותיי, את הניסיונות שלי לשדל אותו להפסיק, הוא יודע לקרוא את תגובותיי ולדעת מתי לעצור, הרי מילת בטחון ממני הוא לא ישמע לעולם, שנינו יודעים זאת. 

הוא בחר בקיין - זה שידעתי לספר עליו שהוא כלי העינויים הנורא ביותר, אבל למדתי שיש דברים גרועים ממנו. על בשרי למדתי זאת. 

ההצלפה הראשונה הייתה מדודה, " אחד" השבתי בקול בטוח. הוא המשיך ללא הפסק, כשלחשתי "עשר"  הגוף שלי קרס. " קומי " הוא ציווה, ואני התרוממתי מיד. ספרתי בקול, מספיק חזק כדי שהוא ישמע, מספיק חלש כדי שאכיל.

 כשסיים דחף את ידיו לתוכי בגסות והתענג על מיצי תשוקותיי,  אנחות העונג שיצאו מפיו בתגובה לגופי הנע כנגד אצבעותיו, העבירו בי גלי תאווה גם שעות אחרי המפגש. " אוחחח, כמה שאת רטובה " אמר, ומילותיו מהדהדות בחלל. 

נשמתי עמוק כשאני על הכיסא, יודעת שהפעם יכאב יותר. הקיין היה רק ההתחלה. הוא ליטף את גופי בחוט ארוך וגמיש,  גורם לי לגרגר בייחום בלתי נגמר,  ואז באחת, התחיל להצליף.

צרחתי, צרחה אחת ארוכה שנדמה שלא תגמר לעולם. הוא המשיך. " את סופרת? " ספק שאל ספק ציווה בקולו הבוטח. לא הגבתי, מילים לא הצליחו לצאת מפי. הייתי כולי נתונה לתוך ידיו המכאיבות. הוא המשיך ללא רחם. נותן לי להשתולל  עד שלא יכולתי לו עוד. עד שהבין שנתתי לו את כולי. עד שבחר להפסיק. 

הוא הוריד אותי מהכיסא והשכיב אותי על המיטה, נשמתי והודיתי על החושך שאני נתונה בו. מתנת החושך. הוא ליטף אותי, נגע בתוכי,  והגמיר אותי שוב ושוב. כמו שרק הוא יודע. 

*******

" היה יחסית קליל אתמול, לא? " שאל אותי היום בשיחת טלפון. " קליל? " השבתי, תוהה לעצמי אם שנינו היינו באותו מקום אמש. " כן" ענה , " כנראה שהייתי קצת עייף". חייכתי חיוך גדול, מתה על החיוכים שהוא נותן לי. 

הבטחתי לעצמי שלא אבכה. " את פה בשביל הכאב" דקלמתי בלופים בלתי נגמרים, שהתחילו שעות לפני המפגש. 

" את לא בוכה " שיננתי את המנטרה כשפגשתי את פורשה בחדר. " את מסוגלת".

כשהדמעה הראשונה זלגה מבלי משים על לחיי, התעלמתי ממנה. היא הגיעה כל כך מהר, שחשבתי שאולי אני מדמיינת. לא יכול להיות שאני אבכה אחרי שתי מהלומות. 

הוא התחיל עם הידיים, צלילי החבטה הגיחו בקצב קבוע, הוא ניגן על גופי .אני מסוגלת, חייכתי לעצמי מבלי שהבחין, אבל הוא רק הכין את השטח לבאות.

הידיים הפכו לחגורה, החגורה הפכה לקיין, את הקיין החליף ספאנקר, וחוזר חלילה. 

כאשר הצעקה הראשונה נמלטה מפי, נבהלתי. העוצמה של הכאב הפתיעה אותי. זה היה חזק ? או שאני חלשה? תהיתי בליבי.לא מצליחה למצוא תשובה שתספק אותי.

פורשה לא עצר, צעקות לא מטרידות אותו,  ובאחת, בכי שוטף הפציע ללא מעצורים. 

תוך כדי שהוא מפליא בי מכותיו , ביקשתי שיפסיק. דמעתי לתוך החזה שלו, סיפרתי לו שאני בכלל לא מזוכיסטית, שאני לא יודעת לשאת כאב, אמרתי לו שאין בו חמלה, קיללתי אותו בלב והודיתי לו בנשמה. 

פורשה לא עצר, ואני שאבתי כוח מהאמונה שלו בי. 

"לכל המזוכיסטיות כואב" אמר לי פעם שולט יקר, והמשפט הזה מלווה אותי מאז.

"התחת שלך אדום" אמר לי פורשה כשאני מצונפת לתוכו. מנסה לשאוב עוד קצת מהריח שלו לפני פרידה. " לכי תסתכלי במראה, תראי כמה את יפה" חייך אליי.

סגול, כחול, אדום, צהוב, ירוק. צבעי דגל הנשלטת. הדגל שחרוט על גופי.

" אז מחר שוב? " שאל פורשה.

ואני פרצתי בצחוק גדול. 

היא פונה וקוראת לו בשמו,

וקולה כתדיר,

ואני בקולי לא אבטח,

פן יסגיר.

היא עוברת ברחוב לצידו

קבל עם, קבל אור,

ואני בחשכת ערבים

במיסתור:

לה טבעת זהב על היד,

מברקת, שלווה,

אך כבלי ברזלי-מוצקים

פי שבעה !

* מוקדש לפורשה, שניהל איתי בגבורה שיחה על מות אהובים, בשעת בוקר מוקדמת. 

פורשה כך  בחרתי לקרוא לו, והוא קיבל זאת בהבנה. כמו מכונית נדירה, מיוחדת במינה, אמינה אבל מסוכנת, כזו שאפשר להגיע איתה למקומות מיוחדים, לגבהים חדשים, ולתחתיות תהומיות, כזה הוא עבורי. 

פורשה מחכה לי בחדר, בעודי נכנסת כמו סערה. החום בחוץ בלתי נסבל, אף פעם לא הבנתי איך אפשר לשרוד את חודשי הקיץ בשלום. אני מפנטזת על אירופה הקפואה, בזמן שאני מתמקמת מול המזגן, משוועת להקלה.

הבטתי מסביבי, מיטה גדולה, שוט, קיין, חגורה, הכל הוכן במיוחד עבורי.התרגשות קלה  עטפה  אותי. 

הוא רגוע ונינוח, כאילו זה לא המפגש הראשון שלנו בתוך ארבעה קירות סגורים. נותן לי שהות להסדיר נשימה, להשיל בגדים, לנשום.

" עבר הרבה זמן" הרגשתי צורך להזכיר, כאילו יש סיכוי שהוא ישכח כזה מידע חשוב. " הכל בסדר" השיב בחצי חיוך, " אני יודע". 

" מילת בטחון" אמר בקול בוטח ואני גיחכתי לעברו. הוא הסתכל עליי במבטו הרציני וחזר בקול " מילת בטחון".

בהיתי בו ללא מילים והוא ענה  לי " אני יודע שאת נשלטת, אני יודע שאת תעדיפי למות לפני שתשתמשי במילת הביטחון שלך, אבל אני צריך שתהיה לך אחת כזו. שיהיה לך עוגן".

ואהבתי אותו קצת יותר. 

תחושת פחד מהולה בהתרגשות הציפה אותי בעודי מתקמת על המיטה, נותנת לו את גופי , את נפשי, מבקשת כאב, מחפשת שקט, יודעת שהעולם כולו מונח ברגעים אלה בידיו. 

הוא התחיל ואני נתתי לו את כולי.

התמסרתי לידיו שהבעירו את עורי, לחגורה שהלמה בי ללא הרף, לקיין שחרץ את עורי, פסים, פסים, לספירות החוזרות ונשנות שנדמה שלעולם לא עצרו, לאצבעות שחופרות בגופי ללא הפסק, מעסות, מגמירות.

הבכי, התחינה, הבקשה, העונג, הניעו אותי מקצה לקצה בתוך רכבת ההרים המשוגעת הזו שהוא יצר רק בשבילי.

הרגשתי את הגוף שלי משנה צבעיו לצבעי כאב, כל חבטה צרבה את העור, כל הנפה תלשה עוד פיסה ממני, ולרגעים גופנו נעו כאחד, היד המניפה מול הגוף הסופג. 

כשהרגיש שהגעתי לקצה, משך אותי אליו, ליטף את גופי ודיבר אל ליבי. נרגעתי בתוך חיבוקו הגדול. 

שעה קלה לאחר מכן קיבלתי הודעה , " את בטוב? " שאל, חייכתי אל המסך והשבתי " ברור, הכי בטוב".

הסתכלתי על בן בעוד המילים יוצאות מפי. לא מאמינה שהעזתי. הוא עצר והסתובב לעברי. שתי ידיו אחזו במרפקי ידי ,הוא הצמיד אותי לעברו. צמרמורת נעימה עברה בגופי. " אני אשמח" הוא לחש לי באוזן, " מאוד אשמח". 

הנסיעה למלון עברה בשיחה בלתי מחייבת, הוא סיפר לי על החיים בברלין ואני הקשבתי מרותקת, בולעת כל מילה לתוכי כאילו חיי תלויים בכך.

רעדתי קלות כשניסיתי לפתוח את הדלת בעזרת הכרטיס המגנטי. בן הניח את ידו על ידי לאות עידוד. הוא הרגיש את המתח בו אני שרויה. 

נכנסנו לחדר וכאחוזת דיבוק רצתי אל המקרר, מקווה למצוא שם משהו שירגיע אותי ולו במעט. לשמחתי המקרר היה מצוייד כהלכה. הוצאתי מספר בקבוקים והתחלתי למזוג לכוסות המונחות על הדלפק. הרמנו כוסית לחיינו ולגמתי בשקיקה את הנוזל הקר, מייחלת שהוא יפעיל את קסמיו עליי.

בן לקח את הכוס מידיי והניח אותה על השולחן. הוא הביט לתוך עיניי, ומבטו היה אחר. השובבות שניצפתה בעיניו התחלפה בקשיחות מאיימת. "למטה" הוא אמר. 

את מבט התהדמה שלי לא ניתן היה לזייף. הגוף שלי הגיב אוטומטית מצאתי את עצמי לרגליו. הוא ליטף את ראשי ברכות, " ילדה טובה", אמר בקול צרוד. הוא אחז בי בידיו הגדולות והניף אותי לעבר המיטה, נשכבתי שרועה ללא ניע בעוד הוא מוריד את המקטורן ומשחרר את עניבתו. " תתפשטי" אמר בשקט, " לאט", הוסיף. התרוממתי מתנוחת השכיבה ומשכתי את שמלתי מעל ראשי. " עצרי" פקד עליי. והפסקתי באחת.

הוא החזיק בידו את העניבה, ממשש אותה בין אצבעותיו. לא הייתי צריכה את המילים שלו.מבטו הספיק. נשכבתי בחזרה על המיטה והרמתי את ידיי מעל ראשי. הוא נשען לעברי וקשר את ידיי בעניבתו, אחת לשנייה ואל המיטה בהתאמה. " תפסקי רגליים" ספק ביקש ספק ציווה " רחב".

כף ידו הגדולה החלה לטייל על גופי. הוא חפן את שדיי הגדולים בתשוקה ומצץ את פטמותיי בתאווה. ידו השנייה כבר הייתה בין רגליי. חודרת מבעד לתחתונים לתוך המנהרה שלי. אצבע אחת בודדת הוא העניק לי , בחדירות מהירות בלתי פוסקות תוך כדי שהוא לוחש באוזני " את לא גומרת ". אנקות העונג שלי מילאו את החלל.

הוא עצר לפתע והתרומם.  פתחתי את עיניי, שנעצמו בזמן שהוא עינג את גופי, ובהיתי בו. הוא תפס את מותניי וסובב אותי על בטני. " על ארבע, עכשיו!" ציווה בקול סמכותי. התרוממתי בזריזות והגשתי לו את ישבני הרעב. הוא ליטף אותו בעדינות. גרגרתי כמו חתולה מיוחמת, נוטפת. הוא קרע בפראות את תחתוני וחדר לגופי בכוח. למרות שלא יכולתי לראות את פניו, דמיינתי אותם בעת מעשה הבטישה.  שמעתי את נשימותיו, את התכיפות העולה, והרגשתי איך הגוף שלי מתאים את עצמו למוזיקה המתנגנת מגופו. החדירות היו חזקות, בקצב קבוע, הרגשתי את עצמי מטפסת במעלה התשוקה.

" עכשיו", אמר לפתע , וגופי הגיב בגמירה, בקול, בעוד הוא יורה את מטענו היקר לתוך גופי ומשחרר צעקה לאוויר.

צנחתי על המיטה והוא עליי. הנשימות שלנו היו כבדות, עמוקות, מהולות בעונג ותשישות.  

בן התרומם מעליי ואני הסתובבתי לעברו. " את כל כך יפה אמר", והאמנתי לו.

הוא נכנס למקלחת בזמן שאני ניסיתי לאסוף את בגדיי, ואת עצמי. 

נפרדנו בנשיקה עמוקה, כזו ששמורה לזוג שידע תשוקה לרגע.

" נתראה מחר במשרד" חייכתי לעברו, בעודו יוצא מהחדר לכיון המסדרון. " מחר" השיב. ואת חיוכו שמעתי בקולו.  

כבר חודשים שאני דוחה נסיעת עבודה חיונית לגרמניה. המחשבה על להיות חנוטה ימים שלמים בחצאיות צמודות וחולצות מכופתרות עם אנשים זרים מחלחלת אותי. 

באחד מערבי השבוע, בעודי במשרד שקועה באיזה מכתב ארוך לקולגה רחוק, הבוס שלי נכנס. " שבוע הבא את טסה", אמר בסמכותיות הנעימה שלו, "הכרטיסים אצלך במייל". נאנחתי בייאוש וקיבלתי את רוע הגזרה בהכנעה. הוא השולט הכי אימתני שהיה בחיי. תמיד אמרתי. 

זה היה בחודש ינואר, נחתתי בברלין הקפואה, יצאתי מהשדה ונשמתי עמוק.לקור הזה לעולם לא אתרגל חשבתי.  קפצתי למונית הראשונה שנקרתה בדרכי ושמתי פעמי למלון במרכז העיר. הזמן קצר, ארוחת ערב עם השותפים מהמשרד הגרמני בקרוב ואני חייבת להתארגן. 

החדר היה גדול ומפנק, התנחמתי במחשבה שבסוף הערב אוכל למלא אמבטיית קצף ולשקוע קצת בעצמי. לבשתי שמלת ערב שחורה, עטיתי גרביונים דקים על רגליי, שרטטתי את שפתיי בצבע אדום זנותי, וחיכיתי שתגיע השעה לצאת.

צלצול הטלפון בחדר הקפיץ אותי, " שלום", נשמע קול עמוק מעברו השני של הקו, "זה בן מהמשרד, באתי לאסוף אותך ". "כבר ארד" השבתי לקול הזר מצידו השני של השפורפרת, תוך כדי תהייה מדוע הוא הגיע, הרי הכתובת ניתנה לי מבעוד מועד והמונית כבר הוזמנה. 

המעלית נפתחה לעבר לובי המלון, סרקתי את הסביבה בדריכות, תרה אחרי גבר שמעולם לא פגשתי.

הבחנתי בבחור צעיר העומד ליד דלפק הקבלה, ספק משוחח ספק מפלרטט עם נציגת המלון. הוא היה גבוה, שרירי, בהיר מאוד, יותר ממני, עיניים בצבע הים. חייכתי לעצמי במחשבה שאין שום סיכוי שזה הוא, אבל לפתע הוא הסתובב אליי וחייך חיוך רחב. 

באותו הרגע ידעתי, שאני רוצה להחליף אותו באמבטיית הקצף שתכננתי לשעה מאוחרת יותר. לטבול בתוכו נשמע לי מפתה יותר מכל דבר אחר. 

הוא צעד לעברי, מבטינו ננעלו.

ציפיתי ללחיצת יד רשמית, אבל קיבלתי חיבוק חמים ונשיקה עלי הלחי. " אני שמח שאת פה" אמר לי באנגלית במבטא גרמני כבד, " את האורחת שלי היום ". צמרמורת נעימה עברה בגופי בעודי תוהה על איך זה ירגיש להיות בין רגליו.

הגענו למסעדה, הוא אחז בידי בזמן שטיפסנו במדרגות לעבר הקומה השנייה, לחדר פרטי שנשמר לטובת המפגש הערב. בחדר חיכו מספר גברים, קיוויתי שתהיה לפחות אישה אחת נוספת שתאזן את הטסטוסטרון בחלל, אבל תקוותי היו לשווא. בן משך את הכיסא וסימן לי לשבת. הוא התיישב בזריזות לידיי וחייך אליי חיוך שובב, הסמקתי קלות וקיוויתי שלא הבחין בדבר. 

ארוחת הערב עברה בנעימים בשיחות חולין על ישראל גרמניה והמצב במזרח התיכון. ניסיתי להשמע חכמה ושנונה, אך הנוכחות של בן הוציאה אותי מריכוז. הריח שלו, שהתגנב לאפי בכל פעם שהוא רכן לעבר השולחן, העיר את גופי. 

בתום ארוחת הערב צעדנו בחזרה למכוניתו של בן, הייתי מבושמת קלות מהיין שנמזג בחופשיות בזמן הארוחה והרגשתי שזה הזמן לבדוק אם התחושה שהגבר הזה מייצר בגופי היא אמיתית. "תרצה לעלות לחדרי לכוס יין"? שאלתי בהיסוס קל, יודעת שתשובה שלילית תגרום לאי נוחות רבה מצד שנינו.

המשך יבוא...

"מה את עושה?" קפצה לי הודעה על מסך הטלפון, בדיוק כשהתרווחתי על הספה, מאבדת עוד כמה תאי מוח מול הטלוויזיה. 

"כלום"  השבתי. 

"היום את איתי" , כתב, "תדאגי שזה יקרה".

בהיתי במסך, נרתעת למאית השנייה, מהאסרטיביות הזו, ובמקביל נרטבת ממנה. 

אלף מחשבות רצו לי בראש, מזל שכבר דמיינתי את הפגישה הזו, שכבר בחרתי שמלה ונעליים, קיוויתי שיהיה לי עוד זמן איתו לפני, בעולם הוירטואלי, אבל הוא לא עובד ככה, הצורך שלו ממשי. 

הזדרזתי להתארגן, הנחיות של מקום ושעה התקבלו במדויק, ואני,

בהיסטריה. 

הגעתי למקום הפגישה, הצצתי ימינה ושמאלה, הוא מאחר, צמרמורת טיפסה במעלה גבי כשלפתע שתי ידיים גדולות תפסו אותי מאחור, הגוף שלי ננעל בתגובה אוטומטית.   לפני שהצלחתי להבין את הקורה סביב מילים נלחשו לי באוזן, "כנסי לאוטו נשלטת" ,  הכתובת החדשה בטלפון שלך. 

פסעתי בחזרה לרכב, תוך כדי תהייה אמיתית אם הפעם עברתי את גבול הטירוף, החלטתי באומץ שאינו אופייני לי שאני משחררת את הפחדים ונוסעת.

 הכתובת החדשה בטלפון שלי מובילה אותי  ליער עבות,  מקום שומם, אין נפש חיה,  אני מבחינה בפנסי מכוניתו מאחוריי. מבינה שזו ההזדמנות האחרונה שלי לברוח.

אני אוזרת כל טיפת אומץ שקיימת בי ומחליטה להשאר. 

יצאנו מהמכוניות והתקרבנו אחד לשנייה, כמו שני מגנטים שפתאום התחברו הגוף שלי נצמד לשלו. המשיכה הייתה מידית ועמוקה, החיבור היה יוצא דופן. 

שולט מול נשלטת, כוח מול כניעה, פגישה ראשונה, סשן ראשון ביער. אנשים זרים שבעוד רגע יהיו קצת פחות זרים.

"תפסקי את הרגליים" הוא דרש, ובלי טיפת מחשבה ביצעתי, "תראי לי שאת הזונה שלי", המשיך. 

האצבעות שלו נכנסו במהירות ובכוח, חדרו לתוך גופי, אנקת עונג מהולה בכאב נפלטה מפי,  המגע הזה הכרחי לי,  כך הרגשתי.

" את נוטפת,  כלבה מיוחמת, " אמר בחיוך.  "אני הולך לקחת את כל החורים שלך היום" לחש בשקט רועש, " להפוך אותך לכלי לשימושי" . המילים שלו עברו בראשי תוך כדי שהידיים שלו חופרות בתוכי, לא עוצרות לרגע, ממלאות אותי. 

"על הברכיים שפחה" , אמר תוך כדי שהוא דוחף את גופי לאדמה. " תפתחי את הפה שלך, תוציאי לשון" 

 אני מביטה  בו מלמטה, העינים שלנו ננעלות,  המבט שלו מפחיד אותי, החיה שבתוכו מסתכלת עליי והיא רעבה. 

אני פותחת את הפה ונותנת לו לחולל אותי.העיניים לא מתנתקות, הוא מחזיק לי את הראש בצורך עצום. משתמש בי, ואני נותנת לו. 

" קומי"  הוא יורה לעברי לאחר מספר דקות שהרגישו כמו נצח.  התרוממתי באיטיות. הוא דחף אותי על מכסה המנוע החם, הוא לא כיבה את האוטו, רק עכשיו שמתי לב, הוא פיסק אותי  בגסות עם הרגליים שלו והחדיר שוב שתי אצבעות לתוכי, מזיז אותן בקצב, והגוף שלי נע איתן. כשאני מתחילה להרגיש את הגמירה מגיעה הוא עוצר.

את לא גומרת מבלי שאישרתי לך, אני ברור? 

 הנהנתי עם הראש, אבל הגוף שלי לא עצר, זזתי על הידיים שלו בלי הפסקה.

רשרוש החגורה המתנתקת ממכנסו החזיר אותי למציאות. רוגע עטף אותי, יחד עם ציפייה אדירה ופחד משתק.

רעש האויר הנחתך על ידי חגורת מכנסיו מילא אותי בדריכות, כשהחבטה הראשונה פצעה את עורי השקט הבטיח להגיע. 

"מה אומרים?" שאל בקול סמכותי.

"תודה אדוני", עניתי בהיסח הדעת. 

חמישים הצלפות ספרתי, עד שרגליי לא יכלו לשאת אותי עוד, עד שעורי צרב מכאב, עד שהגוף שלי הגיע לסיפוקו. 

הוא סובב אותי בגסות אליו, וליטף אותי בעדינות "קטנה שלי" אמר, "את כל כך טובה". 

"תפסקי את הרגליים שלך, הכי רחב שאת יכולה," אני הולך לקחת אותך כאן, על האוטו," אמר, תוך כדי שידיו חופנות אותי ברכות.

אני צריכה אותו בתוכי, והמחשבה מרטיבה אותי, עונג מציף את גופי תוך כדי שהוא חודר אליי בכוח, במהירות, מחזיק אותי חזק, לא משחרר לשנייה. 

גמרנו ביחד בצעקה גדולה, בתזמון נדיר. " את שלי" הוא לחש כשהוא עדיין בתוכי. 

ואני מצאתי פיסה של אושר .

********

פקחתי את עיניי ,

החושך היה מוחלט. הרטיבות בין רגלי הייתה אמיתית. לקח לי רגע להבין שאני במיטה שלי, לבדי. 

ואולי, היה זה רק חלום . 

את לא מספיקה יותר נשלטת.

והמשפט הזה, שמעולם לא נאמר, צורב את העור יותר מכל הצלפה, משפיל יותר מכל מילה אחרת שיכלה להאמר, מסמן את הלב ואת הנשמה בכאב שלעיתים הוא גדול מכדי שאוכל להכיל אותו.

איך מתחילים להשלים עם כאב הפרידה? עם הידיעה שלא הצלחתי, שנכשלתי בלשמר, בלהיות הכי טובה. 

והכי קשה בלילה, כשהשקט אמור להגיע, שהרגיעה מעוד יום עמוס מתחילה לחלחל. כשהנשלטת שבתוכי מסתכלת אחורה בערגה, חושבת שוב ושוב על מילים שנאמרו ואולי היו יכולות להאמר אחרת. על משפטים שיצאו מהפה בלי טיפת מחשבה קדימה.

והאם, האם נאמר כל מה שהיה צריך להאמר? האם חלק מתהליך ההחלמה הוא ניתוק מוחלט? האם להמשיך הלאה זה משהו שפשוט צריך לעשות?

נשלטת, אני.תמיד נשלטת. מסתובבת בעולם ותוהה לעצמי איך ממשיכים הלאה.